לנירה רבינוביץ' לא היו בכלל ספקות אם לקבל את התפקיד בסרט החדש “שאיפה לחיים" שיוצא בימים אלה לאקרנים. "כשצלצלו אליי יוצרי הסרט, אסף אבירי ומתן גוגנהיים, וסיפרו לי על הסרט, על המשתתפים ועל התפקיד שלי כאשתו של גדי יגיל – מיד הסכמתי", אומרת רבינוביץ. “הצילומים היו פאן אחד גדול. נפגשנו כל הגווארדיה הוותיקה יחד עם שחקנים צעירים ומוכרים. זו הייתה חוויה מהנה מאוד. החיוך תמיד היה על השפתיים".
הסרט, בכיכובם של שלמה בראבא, דבל'ה גליקמן, גדי יגיל, אלון נוימן, אבי קושניר ועוד, מגולל את סיפורו של אלמן בן 79, שמשפחתו אילצה אותו לעבור בעל כורחו לבית אבות, לאחר שאיבד את הפנסיה ואת הונו. בבית האבות הוא חולם לקנות בחזרה את ביתו הישן. הטוויסט בעלילה קורה כשהוא מבחין שכולם בבית האבות צורכים קנאביס רפואי וזומם לפתוח עסק לסחר בקנאביס. מכאן מתחילים העניינים להסתבך.
אם יש משהו שבולט לאורך השיחה עם רבינוביץ, 79, הוא האופטימיות שלה. חלק נכבד מזה הודות להיותה מחלוצות הוראת הצ'י קונג, האמנות הסינית לטיפוח הבריאות. “כאשר מתרגלים את האמנות הזו אפשר באמת להרגיש תחושה של רווחה עם חיוך קטן על השפתיים", היא אומרת. “אנשים אומרים שכשהם רואים אותי ואת הסטודנטים שלי מתרגלים - אנחנו נראים ‘מרחפים'. כדי להרגיש את ה'ריחוף' הזה צריך שורשים עמוקים ולב פתוח. זה לא ריחוף והתנתקות מהמציאות, אלא ריחוף מתוך חיבור לחיים".
במסגרת היותה מטפלת ברפואה סינית, רבינוביץ עובדת במרכז דוידוף לטיפול ולחקר הסרטן בבית החולים בילינסון. שם היא רואה מקרוב את השימוש בקנאביס רפואי: “נושא הקנאביס הוא מאוד חשוב ומדובר. אני רואה שכשרופא מתאים את הקנאביס למטופל, יש לזה השפעה מאוד טובה בהורדת מתחים, בהפחתת כאב, והוא מסייע לעבור את תקופת ההתמודדות בצורה קלה יותר. אפשר לקחת את הסרט מאוד בהומור, הוא כתוב בצורה טרגית־קומית ועוסק בנושאים אקטואליים. לכן מאוד קל להזדהות עם הדמויות בסרט. בפרמיירה של הסרט שאלו אותי: ‘את משתמשת בקנאביס? את נראית תמיד שמחה'. עניתי: ‘אני באמת חיה את החיים בשקיפות שלהם ובצלילות שלהם והם מלאי שמחה'. כשאני אומרת ‘שמחה', אז אלו גם הכוחות לשאת את הרגעים שהם פחות שמחים ולמצוא גם בהם שמחה. זה מבחינתי האושר".
בסרט ישנה סגירת מעגל, שכן הוא מאחד על המסך את רבינוביץ ויגיל, חברי נפש זה עשרות שנים, שהכירו לראשונה כשכיכבו בלהקת פיקוד צפון. “כשהתגייסתי ללהקה השתתפתי בתוכנית ‘טרמפ לצפון' (1962)", היא נזכרת.
“כשמחזור הבוגרים עזב, הייתה צריכה להתגבש להקה חדשה. יום אחד, בלהה חורגל, חברתי ללהקה ואני, עברנו ברחוב ושמענו שירת מלאכים. הלכנו לראות את פשר הקולות וראינו את דני בן ישראל, גדי יגיל וקובי אשרת שהלכו להם ברחוב ושרו בקולות. הם היו עדיין תיכוניסטים לפני גיוס. הצענו להם לבוא לבחינות ללהקת פיקוד הצפון. הם הגיעו, חיים טופול בחן, והם התקבלו ללהקה, ככה שיצא לי להשתתף עם גדי בלהקה במשך שנה וחצי בתוכנית ‘ידיים למעלה' עם הלהיטים ‘זהירות בונים', ‘כוכב הצפון', ‘שיר לחיילת' ו'לוס פיקודוס צפונס'".
אהבת את התקופה הזו?
“בוודאי. עבודה עם מיטב היוצרים, עבודה עם הבמאי עודד קוטלר והכוריאוגרף דני ליטאי. באותה תקופה גם נפתח תיאטרון חיפה, וכשלא היינו בהופעה, הלכנו לראות את חיים טופול מופיע שם. כך התחברנו גם לתיאטרון הרפרטוארי. בלהקה אתה מתנסה באיכויות ‘הבמה הזעירה', אתה מופיע קרוב מאוד לקהל וחייב להיות טוב. היינו מופיעים בשטח לפני חיילים מאוד עייפים. לקראת השחרור, עודד קוטלר הזמין אותי להיבחן לתיאטרון הקאמרי, שם שיחקתי במשך שנים".
רבינוביץ שיחקה בתיאטרון הקאמרי בהצגות כמו “שלמה המלך ושלמי הסנדלר", “הרפתקה בקרקס" ו"עוץ לי גוץ לי". “באותה תקופה השחקנים לקחו חלק פעיל בהפקות", היא מספרת. “אני מאוד אוהבת להיות מעורבת בתהליך הקסום הזה – מקריאת הטקסט ועד הפלא המתחולל על הבמה, היכול לסחוף איתו קהל של אלפי אנשים".
דברים בתוכנו
הודות ליגיל הכירה בשנת 67' גם את מי שהפך לאחד משותפיה המקצועיים הבולטים - השחקן־זמר שלמה ניצן. "באותה תקופה גדי אמר: 'אני חייב להכיר לך חבר חיפאי מתיאטרון 'זוית', ואני בטוח שתתחברו'", היא נזכרת. "קבענו פגישה בקפה 'כסית' בתל אביב, ישבנו שלמה ניצן ואני ודיברנו על התיאטרון ועל הבית, ומיד זה הפך לשירה משותפת. התחלנו לשיר שירי שבת וזמירות, שיר רדף שיר, ובמקרה הגיע לשם בני אמדורסקי, שעבר על פנינו, נעצר ואמר: 'מה זו השירה היפה הזו?'. הסברנו לו שאלו שירים ששרנו סביב שולחן שבת בבית, שירי זמירות שבת, שירים חסידיים ושירי חג. בני, שהיה מפיק אז ב'הד ארצי', אמר: 'בואו נקליט את זה!'. כך נוצרו התקליטים החסידיים הראשונים בישראל".
לאורך שנות ה־60 וה־70 הקליטו ניצן ורבינוביץ כמה תקליטים שהורכבו משירי חג ומועד, זמירות שבת ופיוטים, והפכו להצלחה. "עד אז לא היה מקובל וזה נתפס אפילו די גלותי לשמוע מוזיקה כזו", היא מספרת. "אבל שלמה ואני היינו צעירים בוהמיינים עם תלתלים וג'ינס, ומאיתנו, אנשי התיאטרון, קיבלו את השירים הללו, והם חדרו לכל כך הרבה לבבות. עשינו זאת מאהבה טהורה לדבר. בהשראת הרעיון הזה התפתח הגל החסידי בארץ, נולדה אחר כך ההצגה 'איש חסיד היה', ובהמשך גם פסטיבלי הזמר החסידיים. בפסטיבל הראשון זכינו אחותי גליה ואני בביצוענו לשיר 'צמאה נפשי' של פנחס קהתי. במקביל, שלמה ואני יצאנו במופע 'נירה רבינוביץ ושלמה ניצן שרים ומספרים', בהפקה של תיאטרון בימות של יענקל'ה אגמון, שהתקבל באהבה ברחבי העולם. אהבנו את החומר ששרנו. אלו דברים שהיו בתוכנו".
בשנות ה־70 הייתה רבינוביץ אחת מכוכבות הילדים הגדולות בארץ, השתתפה בפסטיבלי ילדים למיניהם וכיכבה בתוכנית הילדים "מה פתאום" ששודרה בטלוויזיה החינוכית בין השנים 1976־1981 והציגה לילדי ישראל את הבובה קישקשתא. "חיפשו בטלוויזיה החינוכית שחקנית שתעביר פינת שירי משחק והפעלה בתוכנית 'מה פתאום', ומתוך התיאטרון לקחו אותי", היא מספרת. "היום זה הפוך - אתה קודם סטאר בטלוויזיה ואז לוקחים אותך לתיאטרון".
במקביל ולאורך השנים שיחקה בתיאטראות הרפרטואריים והמסחריים בשלל תפקידים. "זכיתי לעבוד עם אנשי מקצוע נפלאים, שחקנים, כותבים ובמאים", היא אומרת. "תפקיד אהוב עליי הוא סולווג במחזה 'פר גינט' עם יוסי בנאי בתיאטרון הבימה. קלאסיקה".
פיזור הטוב
אל עולם הטיפול הגיעה בשנות ה־80. "בסוף העשור הזה, כשחליתי בסרטן, אמרתי: ‘אוי, תנועה חסרת מאמץ? זה הרי הבסיס של הפילוסופיה הדאואיסטית, שזו פילוסופיה שאומרת לתת לדברים רק את המאמץ הדרוש להם ולא מאמץ יתר", היא אומרת. “אחרי שעשיתי בארץ את כל הטיפולים הקונבנציונליים, נסעתי לסין כדי ללמוד את הפילוסופיה והרפואה הסיניות. חייתי כמה שנים בסין, ולאחר שלמדתי את השפה הסינית התמחיתי בחלק התנועתי־אנרגטי של הרפואה הזו, לצד דיקור וצמחי מרפא. הצ'י קונג, כמו כל הרפואה הסינית, נועד לטיפוח הבריאות ולמניעת מחלות, אך אפשר בעזרתו גם לרפא ולהיטיב. הסינים אומרים: ‘לחכות למחלה שתופיע ורק אז להתחיל לטפל זה דומה לאדם צמא שרק עכשיו מתחיל לחקור את הבאר'".
כשחזרה מסין החלה ללמד רפואה זו בארץ, תחילה במכללת “מדיסין" וזה שנים רבות משמשת ראש מגמת צ'י קונג בקמפוס ברושים להכשרת מטפלים. “כבר 15 מחזורים של מורים לצ'י קונג הכשרנו, כל אחד מהם כבר זכה לעשות טוב לכמה מאות אנשים אחרים. אתה עוסק בפיזור הטוב", היא אומרת. “כל מורה, מבחינתי, חייב לזכור שהוא גם תלמיד. ככה הטריות שלך נשמרת. אתה לא מגיע כיודע אלא כלומד וכשואל ומאפשר לתהליך לקרות. זו הגישה שמסייעת גם לי להישאר אקטואלית. אני זוכרת כל יום להיות תלמידה".
עם שובה מסין גם חזרה לשחק בטלוויזיה ובקולנוע, בין היתר ב"פלורנטין", “שבתות וחגים", “שנות התשעים", “נבסו", “סברי מרנן" וסדרות הנוער “נעלמים" ו"חסמבה דור 3".
בתור אילו דמויות מזהים אותך ברחוב?
"הילדים והנוער מזהים אותי בתור 'תמר היפה' מחסמבה ובשל התפקיד ב'נעלמים', והילדים שגדלו על קישקשתא מספרים לילדים שלהם שאני נירה מיוטיוב. זה מרגש אותי מאוד. אני מודה לאל שאני עוסקת במה שאני אוהבת ואוהבת את מה שאני עוסקת בו. כשאני מברכת את עצמי בטוב, אני זוכרת שהטוב הזה בא יחד עם העוצמות לקבל את הכאב. זה הסדק שמתוכו האור מתחיל לבצבץ".
