בחודש מאי האחרון הצטרף רובן אוסטלנד למועדון אקסקלוסיבי ביותר: במאים שזכו פעמיים בדקל הזהב, הפרס הראשי בפסטיבל קאן ואחד היוקרתיים בעולם הקולנוע. הפעם הראשונה הייתה לפני חמש שנים, על "הריבוע", יצירת מופת ואחד הסרטים הגדולים של העשור הקודם. הפעם השנייה הייתה על "משולש העצבות", שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע.
הסרט נמשך כשעתיים וחצי ומחולק לשלושה פרקים. הראשון, שנראה כמו סיטואציה מ"סיינפלד", מציג דוגמן ודוגמנית־משפיענית שיוצאים זה מכבר, ומנהלים ויכוח בשאלה מי צריך לשלם את החשבון במסעדה. השני מזכיר את "הלוטוס הלבן", ולוקח את שתי הדמויות האלה למסע שיוצא משליטה על סיפונה של ספינת נופש, שרוב המבלים בה הם אוליגרכים והמשפחות שלהם, ורב החובל הוא אלכוהוליסט בגילומו של וודי הרלסון. הפרק השלישי הוא הקיצוני והמפתיע מכולם, ומזכיר את "בעל זבוב". יותר מזה לא נגלה.
ההקרנה הבינלאומית הראשונה של הסרט הייתה בפסטיבל קאן, והיא הייתה מההקרנות המדהימות שהיו באירוע בשנים האחרונות. הקהל כמעט מוטט את התקרה מרוב צחוק ומחיאות כפיים. ההקרנה הבינלאומית השנייה הייתה בפסטיבל ירושלים באמצע יולי, וגם שם הקהל הגיב בהיסטריה ובאקסטזה.
למה הבמאי השוודי בחר דווקא בעיר הבירה כתחנה הראשונה של הסרט אחרי הריביירה? "שני הפסטיבלים האהובים עליי בעולם הם סרייבו וירושלים. אלו ערים שיש בהן קונפליקט, וקונפליקט זה משהו שמעורר דיון", הוא מסביר בראיון מיוחד. "אני אוהב לעורר דיונים ואוהב להשתתף בהם. מחלוקת זה דבר טוב, שלא צריך לחמוק ממנו - לא בחיים ולא בקולנוע. מה הטעם לנהל שיחה אם כולם אומרים אותו דבר?".
את תפיסת העולם שלו ירש הבמאי מהוריו, שניהם מורים ואקטיביסטים מהצד השמאלי־רדיקלי של המפה הפוליטית. כשהיה בן 4, הוריו נפרדו. אחיו, המבוגר ממנו בשמונה שנים, עזב יחד עם אביו, והקולנוען נשאר עם אמו, שעד היום מגדירה את עצמה קומוניסטית, וחוטאת גם היא באומנות - היא מציירת.
הקריירה הקולנועית של אוסטלנד התחילה בצורה יוצאת דופן: כשעשה סקי באלפים הצרפתיים. הוא התחיל לביים סרטים קצרים על הגולשים האחרים ועל ספורט אקסטרים, ומשם באה החיבה שלו לספקטקלים קיצוניים, מהסוג שמאכלס את עבודותיו. משם גם באה הנטייה שלו להציב את המצלמה ולהסתכל מרחוק ובמשך זמן רב על קבוצה של אנשים בסיטואציה יוצאת דופן.
אחרי הניסיון הזה, אוסטלנד למד קולנוע בשוודיה והחל לביים סרטים ארוכים. השפעתה של אמו ניכרת כבר בסרטו השני, "Involuntary", שבו הוא מציג ניסוי שלימדה אותו - מבחן הקונפורמיות של אש, שמוכיח כי אנשים בדרך כלל יחקו את התשובות של מי שענו לפניהם, גם אם הן שגויות.
אוסטלנד הפך לאורח קבוע בקאן החל בסרטו השלישי, "Play", ופרץ בגדול עם סרטו הרביעי, "כוח עליון", הראשון שלו שזכה להפצה מסחרית בארץ, וגם היה בסיס לעיבוד הוליוודי מחודש בכיכובם של וויל פארל וג'וליה לואי־דרייפוס. אחר כך הגיעו "הריבוע" ו"משולש העצבות", והוא כבר עובד על סרט חדש - שעלילתו יתרחש במטוס.
צאת הסרט לוותה בטרגדיה איומה: שארלבי דין, שמככבת בו בתור הדוגמנית־משפיענית, הלכה לעולמה בגיל 32 בעקבות מחלה פתאומית לפני כחודש וחצי. הראיון עם אוסטלנד התרחש לפני המוות, אז כמובן שלא יכולנו להתייחס אליו.
את הדוגמן, בן זוגה של הדוגמנית, מגלם האריס דיקנסון, כוכב עולה שאותו אפשר לראות כעת גם ב"תראו אותם רצים" המצוין, בדמותו של ריצ'רד אטנבורו. הוא מפציע על המסך כבר בשניות הראשונות של "משולש העצבות", לובש בגדים תחתונים בלבד. כשתצפו בסצינה הזו, גם תבינו מאיפה קיבל הסרט את שמו.
לאורך הראיון אוסטלנד לא מפסיק לחייך ולצחוק. גם הקהל צוחק ללא הרף ב"משולש העצבות", כולל בסיטואציות שהן לאו דווקא קומיות בהגדרה. למשל, כשהנוסעים על הספינה מתחילים להקיא - ולא מפסיקים.
"'משולש העצבות' זה הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים בחיי, כי ביליתי איתו המון בחדר העריכה. כבר התרגלתי להקאות, ולא חשבתי שהן סנסציה או פרובוקציה", הוא אומר. "הפתיע אותי שהקהל מגיב להן בכאלה אמוציות. אני לא מבין למה אנשים כל כך מתרגשים מהקאות. זה דבר טבעי - זו הדרך של הגוף לנקות את עצמו. אנחנו לא רגילים להקאות על המסך, ולכן מגיבים להן בצורה הרבה יותר דרמטית מאשר לאלימות. אלימות זה משהו מזעזע בהרבה, אבל כבר התרגלנו לראות אותה על המסך".
עוד סצינה בלתי נשכחת בסרט היא כשהעשירים מגיעים. אחת מהם מתלוננת בפני הצוות על בעיה שלא קיימת. אחת העובדות התמימות מנסה לתקן אותה, אבל אז הבוס שלה ישר מזדעק. הלקוח העשיר תמיד צודק, ואסור לתקן אותו גם כשהוא מבלבל את המוח.
"ככה זה על הספינות האלה. בעל המאה הוא בעל הדעה. אם האוליגרך אומר משהו - הוא צודק. אם הוא יבקש חד־קרן, העובדים על הספינה צריכים לענות לו 'בשמחה, ננסה לארגן לך חד־קרן'".
התרעות פיקוד העורף