לאורך העבודה על “סרט בנות", הבמאית הפינית אלי האפסלו תלתה פתק על קירות חדר העריכה שלה. בפתק היו כתובות שלוש מילים - “אהבה, לב, חום". “כל כך הרבה במאיות מפחדות להיות סנטימנטליות", היא אומרת על כך. “בימינו, כדי להיתפס כמגניבה, את צריכה להיות צינית, סרקסטית ואירונית. הפתק הזה היה שם כדי להזכיר לי שמותר לסרט להיות אנושי וטוב לב".

ואכן, כל שמות התואר האלה מיטיבים להגדיר את “סרט בנות", סרט שנותן אהבה - ומקבל אותה בחזרה. הוא ערך את בכורתו העולמית במסגרת התחרות הבינלאומית של פסטיבל סאנדנס בינואר האחרון, וזכה שם בפרס בחירת הקהל. נוסף לכך, הלהיט הזה נהנה מביקורות מצוינות ברחבי העולם, ולאחרונה גם נכנס לרשימה המקוצרת של האוסקר האירופי. כעת, גם הקהל הישראלי יוכל ליהנות ממנו: הוא יוצג במסגרת פסטיבל הקולנוע הגאה, שייפתח בשבוע הבא, ובהמשך יעלה להקרנות מסחריות קבועות.

הסרט עוקב אחר שלוש נערות בהלסינקי של ימינו, שמגלות את עצמן ומגדירות את זהותן. שתיים מהן לסביות ואחת סטרייטית. עמיתי המבריק עופר ליברגל ציין משהו מעניין: בדרך כלל, בסרטי נעורים, הדמויות הקוויריות הן אלה שמגבשות את זהותן המינית. פה, הנערות הלסביות די סגורות על עצמן, והסטרייטית היא מי שעוברת תהליך מורכב יותר, וכיאה לגיל הנעורים - מעט מגושם ומביך.

את הסרט ביימה האפסלו על פי תסריט של אילונה האטי ודניאלה האקולינן. “התסריטאיות היו גאות בכך שיש בסרט הרבה מגעים מיניים, אבל רובם בלי חדירה. רוב המגעים הם מין אוראלי", אומרת הבמאית בראיון מיוחד לרגל הקרנת “סרט בנות" בישראל. “חלק מזה נובע מכך שיש בסרט דמויות לסביות, וחלק אחר מהתהליך ההדרגתי שעובר על הדמות הסטרייטית. היא לא הולכת עד הסוף על ההתחלה. זה מתחיל עם אינטראקציה מביכה בשירותים ונבנה לאט־לאט לקראת מגעים בשלים ושלמים יותר. לא ישבנו וניהלנו שיחה על זה שאנחנו רוצות שרוב הסרט יהיה מין אוראלי. כמו כל דבר אחר בסרט, זה היה אורגני, ובא מהסיפור ובניית הדמויות".

כוכבות הסרט צעירות ולא מנוסות, והן גם נולדו דור אחד אחרייך. איך פערי הדורות באו לידי ביטוי?
“יש סצינה שבה הדמויות מדברות על מיניות. בתסריט המקורי, אחת שואלת את השנייה אם היא לסבית, והשנייה עונה ‘לא, אני הטרו־סקסואלית להחריד'. אהמו מילונוף, שמגלמת את הדמות שהייתה אמורה להגיד את זה, באה והסבירה שבניסוח הזה משתמע כאילו שלהיות גיי זה אופנתי. התסריטאיות ואני הבנו שזה עניין דורי, שניסינו להישמע מגניבות, אבל זה לא עבר טוב. אהמו הציעה לנו לשנות את זה ל'אני הטרו לגמרי'. זה פרט קטן, אבל הוא חשוב מאוד, והסיפור הזה ממחיש עד כמה השחקניות היו מעורבות בעשייה. זה היה תהליך אמיתי ויפהפה".

היה משהו מסוים ברוח הנעורים שרצית ללכוד בסרט?
“שינויים פתאומיים בטמפו. מבחינתי נעורים הם תנועה מתמדת ולא בינארית. בבוקר אתה ילד, בלילה אתה מבוגר או להפך, וחוזר חלילה. ניסינו לצלם את הגיבורות במקומות שיש בהם גם מן הילדותי וגם מן המבוגר, ולצלם אותן במקומות שישקפו את הצמיחה שלהן. הסרט נראה שונה מרוב הסרטים שצילמו בהלסינקי: בכוונה מיקמנו אותו בשכונות מתפתחות. הן צומחות בדיוק כמו הגיבורות. שואלים אותי ‘איך עושים סרט נעורים?', ‘איך עשית סרט נעורים?', מבחינתי, לא חשבתי על זה ככה אפילו לחצי שנייה. לא חשבתי לעצמי איזה מין סרט נערים ונערות היו רוצים לראות. לא היה טעם לשאול שאלה כזו, כי לא הייתי יודעת את התשובה. מה שהוליך אותי היה הדמויות. רציתי להיות נאמנה להן ככל האפשר, והדמויות הכתיבו את הסיפור, את הטון ואת האסתטיקה".

הבכורה של הסרט הייתה אמורה להתקיים מול קהל בשר ודם בסאנדנס שביוטה, אבל כמה שבועות לפני הפסטיבל חלה התפרצות חדשה של קורונה, וברגע האחרון הוחלט להעביר אותו לפורמט וירטואלי. “נשארתי בפינלנד, אבל הייתי צריכה להתגמש", מסבירה הבמאית, שזה סרטה הארוך השלישי שזוכה להכרה בינלאומית רחבה. “יש לי ילד קטן, וכל הראיונות והשיחות עם הקהל במסגרת הווירטואלית התקיימו בשעון יוטה - כלומר, באמצע הלילה שעון פינלנד. רציתי לעשות את זה בריכוז מלא, אז יצאתי מהבית ושכרתי מלון לצורך הפסטיבל. זו הייתה חוויה מוזרה. המלון היה כמעט ריק בגלל הקורונה, המסעדות נסגרו מוקדם, והיה חשוך מאוד - כי זה היה אמצע ינואר, וככה זה בפינלנד בתקופה הזו".

הסרט מקבל המון תגובות מאז ההקרנה בסאנדנס. מה התגובה שהכי הפתיעה, עניינה או ריגשה אותך?
“הרבה אמרו לי שהן כל הזמן חיכו שיקרה לגיבורות משהו רע. למה? כי זו התניה שיש לנו כצופים וצופות של תרבות פופולרית. קולנוע וטלוויזיה הרגילו אותנו שאם אנחנו רואים נערות על המסך, אז מתישהו ‘יענישו' אותן - יאנסו אותן, יפגעו בהן, ירצחו אותן. יש הבניה תרבותית שלפיה הן אמורות לעמוד בפני איזשהו איום חיצוני. בסרט זה לא קורה - התהליכים שלהן פנימיים. התגובה הזו גרמה לי לחשוב על המורשת של התרבות הפופולרית, על ייצוג של נערות על המסך ועל ההתניות שיש לנו".

הבמאית אלי האפסלו (צילום: מריסה רוזנגרד)
הבמאית אלי האפסלו (צילום: מריסה רוזנגרד)

באופן לא מפתיע לסרט פיני, יש בו אזכורים ל"מומינים", אך המרכזי שבהם אולי יפתיע את הקהל שאינו מפינלנד. מתברר שיש במדינה הזו מושג בשם “ספל מומינים" - ספל ביתי שמשתמשים בו לאחסון תרומות זרע. “בזמנו, לסביות לא היו יכולות ליהנות מטיפולי פוריות בקליניקות, אז הן עשו את זה בבית והשתמשו בספלים ביתיים, ובדרך כלל בספלי מומינים", מסבירה הבמאית. “למה דווקא ספלי מומינים? אני לא בטוחה, אבל אולי כי הם כל כך תמימים, חמים וילדותיים, אז זה מתאים לסיטואציה ומעורר תחושה של נוחות".

באחד הרגעים בסרט, אחד הבנים מדבר על התמיכה שלו באתלטיות ובספורט נשים, ומיד עולה השאלה למה בעצם הוא מתנסח ככה. למה מישהו מנפנף בהערכה שלו לספורטאיות? הוא הרי לא היה טורח להדגיש שהוא “מעריך" ספורטאים גברים. השאלה שלי היא אם את מרגישה דברים דומים לגבי במאיות, הסרטים שלהן ובנים ש"תומכים" בהן.
“אני חושבת שהרבה במאיות היו שמחות להיפטר מצירוף המילים ‘עשייה נשית'. הרי אף אחד לא מדבר על ‘עשייה גברית' אלא פשוט על ‘עשייה'. מצד אחר, אנחנו כל הזמן מדברות על זה שצריך עוד במאיות. זה אמביוולנטי. אנחנו עושים ועושות עניין מהמגדר, אבל היינו שמחות לא לעשות. אני חושבת שאנחנו נמצאים ונמצאות עכשיו במעין מרחב ביניים, לקראת עולם שבו לא נגדיר יצירה לפי מגדר".

למה בפינית הסרט נקרא “Girls Girls Girls", אבל באנגלית הוא נקרא “Girls Picture" ובישראל “סרט בנות"?
“'Girls Girls Girls הוא צירוף מוכר בפינית. בדרך כלל נאמר כנזיפה. הרעיון היה לקחת את הביטוי הזה, שמבייש בנות, ולנכס אותו לעצמנו. הבעיה היא שבאנגלית זה לא עובר. הצירוף של שלוש המילים האלה נראה כמו משהו שכתוב על שלטי ניאון בכניסה למועדוני חשפנות. לכן בארצות הברית שיניתי ל'סרט בנות'. גם מאחורי זה יש רעיון: ‘סרט בנות' בדרך כלל נאמר כמשהו מנמיך וממעיט, כי המחשבה המקובלת תמיד הייתה ש'סרטי בנות' לא חשובים כמו סרטים אחרים. מבחינתי, השימוש במושג הזה הוא אצבע משולשת. לא אכפת לי מה העולם חושב על ‘סרטי בנות'".

הפסקול של הסרט נפלא. תוכלי לספר איך בניתם אותו, ולהרחיב לגבי השימוש ב"Slip Away" של פרפום ג'יניוס. האם זו מחווה ל"חורשות את הלילה", סרט נעורים אמריקאי שהשתמש באותו שיר לפני שלוש שנים?
“לא ידעתי שזה היה גם ב'חורשות את הלילה', ואני שמחה שלא ידעתי. אם הייתי יודעת, לא הייתי משתמשת בו מחשש שיגידו שהעתקתי. ליוויתי סרטים קודמים שלי במוזיקה מקורית שנכתבה להם במיוחד. הפעם החלטנו להשתמש רק בשירים קיימים, ורק כאלה שנכתבו בידי נשים או אומנים ואומניות מהקהילה הלהט"בית, ובדרך כלל מדובר ביוצרות שמשתייכות לשתי הקטגוריות. לא חיפשתי רק שירים טובים, אלא גם כאלה שיוסיפו עוצמה רגשית, כי רגשות עוצמתיים זה חלק מחוויית הנעורים. לפעמים המוזיקה בסרט קצת פתטית, אבל זה לא מפריע לי, כי כאלה הם הנעורים".

״סרט בנות״ יוקרן בפסטיבל הקולנוע הגאה שייפתח בחמישי, 27.10, ויתקיים במשך קצת יותר משבוע ברחבי הארץ ולאחר מכן יעלה להקרנות מסחריות קבועות.

אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!