בסוף השבוע עלה בבתי הקולנוע הסרט "מילה שלה", סרט עלילתי מרגש ומרתק על כוחה של עיתונות ועל מאבק נשי ואומץ בלתי רגיל לחשיפת האמת. ד"ר אבנר שביט שוחח עם איריס קול ב-103fm על היצירה הקולנועית.
סיפורן של העיתונאיות שהובילו את אחד מהתחקירים העיתונאיים החשובים ביותר של דורנו: חקירת קשר השתיקה סביב פרשיות המפיק ההוליוודי החזק הארווי ווינשטיין שתקף עשרות נשים וזכה במשך שנים להגנת התעשייה.
התחקיר שעורר את תנועת MeToo והביא לרעידת אדמה בתרבות האמריקאית העכשווית. מבוסס על עבודתן זוכת פרס הפוליצר של עיתונאיות הניו-יורק טיימס ג'ודי קנטור, מייגן טוהיי ורבקה קורבט.
בפתח השיחה אמר שביט: "יש הרבה סרטים חדשים עכשיו בקולנוע, אחד הסרטים הכי בולטים, חשובים, חזקים - זה סרט שמציג את מאחורי הקלעים של התחקיר של ה'ניו-יורק טיימס', חשף את רשימת הפשעים הארוכה של הארווי ויינשטיין ותרם להתנעה של תנועת המי טו, שהשאר הוא היסטוריה".
"מאחורי ההיסטוריה הזאת עומדות שתי נשים, שתי עיתונאיות - ג'ודי קנטור ומייגן טוהיי. הסרט מבוסס על הספר שהן כתבו שבו עם שיתפו איך הן אספו את העדויות במשך זמן רב, עמדו בפני הלחצים של הארווי ולהקת עורכי הדין שלו, שכנעו נשים לדבר 'און דה רקורד' ולחצו על כפתור הפרסום. והתחקיר התפרסם ושינה את העולם לטובה".
כיצד זה משפיע בכל העולם?
"זה תלוי איפה את שואלת. בישראל הייתה לפני שבוע בכורה של הסרט הכי מדובר בישראל, זה מה שאיבגי הוזמן לבכורה ומימנו לו סרט חדש. בכל מקום השינוי קורה בצורה שונה. בארצות הברית הארווי ויינשטיין לא היה מגיע לבכורה של הסרט הזה או כל סרט אחר. הדבר הזה גם מראה איזה אדם חזק הוא היה עד שתחקיר התפרסם".
"משהו שחשוב לי לציין, הסרט הזה הוא על הפשעים שהארווי ויינשטיין עשה, אז מזכירים אותו כמעט בכל סצנה אבל הוא מופיע אפס פעמים בסרט, וזו בעיניי בחירה מרתקת מבחינה אומנותית ומוסרית של הבמאית".
"אני חושב שאם היו מחליטים להציג אותו, ברגע שמציגים אותו, או שזה היה קריקטורי מידי או שזה היה סימפטי מדי. אז, עולה השאלה הזאת - איך מציגים מפלצת? יש לנו את התשובה, פשוט לא מציגים אותה. וגם, בהמשך לכך לא מראים, הוא עשה שורה ארוכה של תקיפות מיניות לאורך שנים אבל לא רואים אף אחת מהן על המסך. שומעים את העדויות, רואים את התגובות של האנשים אחרי התקיפה אבל לא רואים את התגובות עצמן, והבמאית, מריה שראדר, אמרה שהדבר האחרון שהעולם צריך זה עוד סצנת אונס, והיא כל כך צודקת כי באמת ראינו כל כך הרבה סצנות אונס בקולנוע, והרבה פעמים זה גובל בנצלנות ואפילו בפורנוגרפיה, והסרט הזה מראה שאפשר גם אחרת".
האם למרות היעדרות הדמות הראשית וסצנות האונס הסרט עדיין חזק?
"זה סרט שמוכיח שהעיתונות לא מתה, העיתונות היא מי שעשתה את התחקיר הזה, את השינוי הזה, הובילה את המהפכה הזאת, שום גורם אחר לא עשה את זה. גם ז'אנר סרטי העיתונות לא מת, הספידו גם את העיתונות וגם את הסרטים האלה הרבה פעמים אבל בעיניי הסרט זה הוא ההוכחה שסרטי העיתונות עדיין כאן חיים ובועטים".
"מנקודת מבט שלנו גם כיהודים, ג'ודי קנטור, שהיא אחת העיתונאיות שהובילו את התחקיר היא יהודייה והסרט הזה שם על זה דגש. פחות או יותר בסצנה הראשונה שלה היא מדליקה נרות ואז היא מדברת על הפעם הראשונה שהיא ראתה שלסבתא שלה יש מספר על היד, מהשואה. ואני חושב שזה לא סתם אנקדוטה, אני חושב שבתור יהודייה אמריקאית, היא גדלה על ערכים ליברלים, על המשנה של תיקון עולם, של לעשות טוב, והאידיאל הזה היה נר לרגליה כשהיא עשתה את התחקיר הזה ובכלל כשהיא עושה תחקירים שמשנים את העולם לטובה. אבל לעומת זאת, הסרט הזה מזכיר לנו לא פעם שגם הארווי ויינשטיין היה יהודי, יש לנו כאן סיפור של אישה שהיא גאווה לעם היהודי וגבר שהוא בושה לעם היהודי. הוא גם התבייש להיות יהודי, הוא לא בחל בשום דבר, הוא תקף נשים מכל הגילאים וכל הסוגים אבל הדבר היחיד שהיה לו שזה הוא לא נמשך ליהודיות. התחקיר הזה הוביל לעוד מיליון עדויות עליו אבל גם על עוד אנשים אחרים, באמריקה, צרפת וגם אצלנו".
סייעה בעריכת הכתבה: נויה חסון 103fm