יש המון דרכים לנתח סרט, לפרק אותו לגורמים, ולבדוק עם עצמנו או עם חברים וקרובים מה היה הכי טוב, מה היה הכי רע, ממה נהנינו יותר וממה פחות. יש אנשים שיעדיפו להתייחס לסרט כאל מקשה אחת, ואז ההתייחסות אליו הופכת בינארית – טוב או רע. עובר או נכשל. ויש כאלו שיפרקו סרט לגורמים – צילום, משחק, אפקטים, בימוי, סאונד ועוד – ויחליטו, לתחושתם, כמה טוב או רע היה כל גורם, ישכללו את התוצאה, וכך יחליטו על "איכות" הסרט לפי הסקאלה האישית שלהם.
את "אווטאר: דרכם של המים" אין ברירה אלא לפרק לשני גורמים לפחות, אם לא יותר מכך. הצד הטכנולוגי, וכל השאר. בצד הטכנולוגי עושה ג'יימס קמרון (שליחות קטלנית 1+2, טיטאניק, המצולות) את הלא יאומן – לא רק שהוא משחזר את ההישג הטכנולוגי של אווטאר הראשון, הוא מתעלה עליו בכל אספקט אפשרי.
ההצהרה הבאה תשמע אולי בומבסטית, אבל אי אפשר להמנע ממנה – "דרכם של המים" הוא סרט קרוב למושלם (אם לא מושלם) מבחינה טכנולוגית – האפקטים הממוחשבים לא דומים לשום דבר אחר שראיתם מימיכם על גבי מסך הקולנוע. הם עוצרי נשימה, מדהימים, יפיפיים. לא פעם ולא פעמיים תמצאו את עצמכם בוהים בפרחים, דגים, עצים או כל דבר אפשרי אחר תוך כדי התעלמות מכל שאר המתרחש.
התמונה על גבי מסכי איימקס, בקצב פריימים גבוה (בדומה לסרטי ההוביט של פיטר ג'קסון) חדה בצורה קיצונית, ואחרי שמתרגלים אליה – ניתן לחשוב כאילו אנחנו צופים בסרט מבית נשיונל ג'יאוגרפיק, שלא נאמר – במשהו חי ונושם שמתרחש מול עינינו. כך שאם ברצונכם לראות את הסרט – אנא, עשו זאת בפורמט הכי גדול והכי מתקדם שאתם יכולים.
אבל מה לעשות, שלא רק על אפקטים ממוחשבים וקטעי אקשן גרנדיוזיים יחייה הסרט לבדו. ובסרט ארוך כמו אווטאר (190 דקות!) יש הרבה דיבורים, והרבה תסריט, וכאן מתחילה הבעיה של הסרט. התסריט של "דרכם של המים" ילדותי, רדוד, רווי חורי עלילה קטנים כגדולים עד אשר נראה לפעמים כאילו קמרון היה בתחרות עם עצמו לגבי איזה "דאוס אקס מכינה" בתוך אותו סרט יהיה יותר מטופש. ישנן מספר דמויות שגורמות לגרוט (שומרי הגלקסיה) להשמע כמו פטפטן אמיתי, ודמויות שמדברות באקספוזיציה מלאת פאתוס, כאילו הן מינימום מדקלמות מחזה שייקספירי כלשהו.
אחת הביקורות הגדולות על "אווטאר" הראשון היתה שהתסריט שלו פשוט נגנב מ"פוקהונטס". אז במיטב המסורת של המשכים שהם "יותר" – הגדילו התסריטאים (קמרון עצמו, יחד עם ריק ג'פה ואמנדה סילבר) לעשות והם גונבים קטעים ללא כל בושה מ"המלט", "מלך האריות", "נקודת פריצה" וכנראה עוד סרטים, מה שרק מוזיל עוד יותר צילומים מסוימים או דיאלוגים שלמים.
ומילת אזהרה אחרונה – בניגוד לסרט הראשון – זהו ממש לא סרט לילדים. גם ילדים שיצליחו לעבור את אורכו המאסיבי ואת הדיבורים המלאים בחשיבות עצמית מזויפת – יגיעו למערכה האחרונה, ולשיא הסרט ויחזו במספר סצינות שהן אולי חסרות דם וביתורים (כי בכ"ז – דיסני) אבל מאוד אלימות, ומותחות עד הקצה את הגבלת הגיל האמריקאית.
אז כן, את "אווטאר – דרכם של המים" ניתן וצריך לפרק לשני גורמים – הטכני, וכל השאר. את הראשון אני רוצה לחוות שוב ושוב. את השני אני מנסה לשכוח מהרגע שיצאתי מהאולם, בנתיים – ללא הצלחה.