הלכתי השבוע ל"אווטאר 2: דרכם של המים". בדרך כלל כשיוצא סרט שאמור להיות להיט, אני מחכה שלושה חודשים עד שהאטרף יירגע, או עד שיגיע לטלוויזיה, ואז הולך לקולנוע או מתיישב בסלון לצפות בו. אלא שמכיוון שאהבתי עד מאוד את "אווטאר" הראשון, אפילו חשבתי שהוא פנטסטי, החלטתי לשים את נפשי בכפי וללכת כבר עכשיו. אספתי איתי חברה, צררתי את צרורי ומעט פת לדרך ויצאנו.

שקט חשוד קידם אותנו בכניסה לאולם. הסדרן היה משועמם, אדיב ושמח לנהל שיחה קצרה. איש לא הלך מכות בתור, כי לא היה תור. האולם היה מלא רק למחצה. חשבתי שיתמלא עד שיתחיל הסרט, אבל הדקות נקפו, חצי שעה של פרסומות שהוקרנו על המסך עברה, והאולם נותר בשיממונו. ואז החל הסרט.

בואו לשדרג את האנגלית שלכם: לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>

ג'ייק סאלי ונייטירי חיים ביחד כבר כמה שנים מאושרות בפנדורה, יש כבר כמה אווטארים קטנים ושובבים, אלא שאז מגיעה פעם נוספת חללית בני שמיים מכדור הארץ לבזוז את אוצרות הכוכב. ג'ייק מנהיג את המלחמה נגדם, ובני השמיים המעוצבנים מחליטים לעשות הכל כדי לתפוס את ג'ייק. בדרכם הם משמידים כפרים והורגים מקומיים, וג'ייק ומשפחתו מחליטים אגב חיבוטי נפש גדולים לעזוב את ביתם לטובת אחיהם ולהתחבא בקרב שבט ימי מרוחק.

חיבוטי הנפש והדיאלוג בין ג'ייק לנייטירי אם לעזוב או לא הם מבוא לחרטוט משפחתולוגי מתמשך האופייני יותר לאופרות סבון ולא לסרט עילית של מדע בדיוני. שוב ושוב מתייצבים בני המשפחה, גדולים כקטנים, זה מול זה, מצחצחים גרון ומתחילים לטחון את המוח באבא לא אוהב אותי, אבא כן אוהב אותך, אתם לא יודעים איך זה לגדול בידיעה שאבא לא מרוצה ממני, אבא כן מרוצה ממך, וכך הלאה עוד ועוד, עד זרא, כך שאין פלא שכל החרטוט המרגיז והמיותר הזה גורם לסרט להתמשך עד כדי שלוש שעות ועשר דקות.

לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>

ואת פעלולי הגרפיקה הממוחשבת כבר ראינו בסרט הראשון. בסרט הראשון עפו דרקונים בשמיים, בסרט ההמשך הדרקונים הם תת־מימיים. במקום הפרחים והצומחים היפהפיים שבסרט הראשון יש פרחים וצומחים נאים בסרט ההמשך, אלא שאלה צומחים תחת המים, ומכיוון שכבר ראינו כאלה, תחושת הראשוניות אובדת, והנשימה רחוקה מלהיעצר.

וציד הלווייתן - הטורקון - שממוחו מפיקים בני האדם את הנוזל לחיי נצח הוא לא פחות מאכזריות כלפי בעלי חיים. חברתי שישבה לידי לא יכלה לשאת את התמונות ופשוט קמה ועזבה את האולם. חמש דקות אחריה עזבתי גם אני, שעה לפני תום הסרט, מתוך תחושת שעמום וחבל על הזמן. אקשן יש לי ב"מהיר ועצבני", חרטוטי משפחה ב"הכלה מאיסטנבול", וגרפיקה ממוחשבת עילית יש לי ב"אווטאר" הראשון.

בחוץ נשמתי אוויר לילה נהדר והרגשתי שבמידה מסוימת יצאתי לחופשי. אלא שבימים הבאים גיליתי שנותרתי אסיר של הסרט. הבומבסטיות שבו, לטוב ורע, נשארת חרותה איפשהו במוח, וכשהתיישבתי מול מסך הטלוויזיה לצפות בסרט ובסדרות אחרות, הרגשתי שהסבלנות לאלה הייתה ממני והלאה. שחוויית הצפייה הרעה כל כך ב"אווטאר 2" לא נשכחה אלא דווקא הותירה אחריה חותמת של קוצר רוח וחוסר רצון להיתקל במחולל דומה של נזק נוסף. אין צורך להזמין רופא, תודה, התאוששתי מאז, אבל ב־2024 צפוי לעלות "אווטאר 3" וב־2026 "אווטאר 4". מה נעשה אז?

לראות או לוותר: גרפיקה מונומנטלית מוכרת, מנומרת בקטעי אופרת סבון. יחליט הציבור בעצמו.