1. עד מחר
הדיכוי של חופש הביטוי והמחשבה באיראן הגיע השנה לשיאו. רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, הקולנוע המקומי הצליח גם כן להגיע לשיאים חדשים. אחד הסרטים הטובים של פסטיבל קאן השנה היה “ליילה ואחיה" בכיכובה של טארנה אלידוסטי, השחקנית הבולטת במדינה, שהמשטר לא היסס לכלוא מאחורי סורג ובריח בשבוע שעבר רק כי העזה להביע תמיכה במחאה נגדו.
סרט מופתי ורלוונטי עוד יותר היה “עד מחר" של עלי אסגרי, שהוקרן בפסטיבל ברלין ולא נוכל לראות בישראל באופן חוקי - בהרבה מקרים, הקרנה רשמית של סרט איראני בארץ עלולה לעלות לצוות שלו במאסר, ואפילו בעונשים חמורים יותר.
“עד מחר" עוסק בצעירה המנסה להסתיר מהוריה את העובדה שיש לה תינוק, מה שמאלץ אותה לצאת למסע לילי ברחובות טהרן; מסע נגד הפטריארכיה, למען החופש שלה ולמען העתיד שלה ושל הדורות הבאים באיראן; מסע שלופת את הצופה בגרון מתחילתו ועד סופו. לא ראיתי השנה סרט סוחף יותר, ולמרבה הצער גם לא היה השנה סרט רלוונטי ואקטואלי יותר.
2. הלוויתן
לא היה השנה סרט אופטימי יותר מ"הלוויתן" של דארן ארונופסקי, שעלה החודש באמריקה בהצלחה יחסית ויעלה בארץ בחודש הבא. הסרט מציג את ברנדן פרייז'ר בתפקיד הקאמבק שלו, בתור מרצה לספרות אנגלית שבעקבות טרגדיה אישית אכל את עצמו למוות, במובן המילולי של המילה. כעת הוא שוקל כמו לוויתן, ובתו המנוכרת מגיעה לבקר אותו לפני שישקע סופית במצולות.
בעקבות “רקוויאם לחלום" ו"ברבור שחור", יש לארונופסקי תדמית של במאי סדיסט. לכאורה, גם “הלוויתן" כזה, משום שיש בו סצינות של אכילה רגשית ושל הקאה (עוד מוטיב נפוץ בקולנוע השנה - ראינו קיא גם ב"משולש העצבות" וב"בבילון").
למעשה, ההפך הוא נכון. “הלוויתן" בא ואומר - האדם הוא פלא הבריאה האולטימטיבי וכליל השלמות, וכולנו ראויים לאהבה, והוא מעביר את המסר הזה בצורה טהורה ומפעימה. סדיסט? להפך. אם כבר לבוא בטענות לבמאי, אז אפשר לקרוא לו נאיבי.
3. הללויה: לאונרד כהן, מסע, שיר
2022 הייתה שנה מוצלחת נוספת בגזרת הדוקו המוזיקלי, אחד מתת-הז'אנרים היחידים שעוד מצליחים לעורר את עניין הקהל. בצד הסרטים המדוברים על דיוויד בואי, שינייד או'קונור, קינג קרימזון ואחרים, הבולט מבחינתי היה הדוקו הזה, שהוקרן אצלנו הקיץ בפסטיבל ירושלים וזמין כעת ב-VOD.
זה לא “עוד דוקו על לאונרד כהן". הוא מתמקד בשירו המוכר ביותר, “הללויה", וחלק משמעותי ממנו מתמקד בכלל במוזיקאי אחר, ג'ף באקלי, שאחראי לביצוע המחודש הכי מפורסם של הלהיט.
דן גלר ודיינה גולדפיין, שיצרו את הסרט, מנסים לענות בו על השאלה “איך שיר נולד?" ובהמשך לכך על השאלה “איך שיר הופך לקלאסיקה?". תוך כדי כך הם עונים גם על שלל קושיות נוספות. לא ראינו השנה סרט כל כך מחכים ומרחיב אופקים, ונוסף לעושר האינטלקטואלי, הוא מציע גם חוויה רגשית. סיימתי את הצפייה חכם יותר, עם דמעות בעיניים, ועם שיר בלב. הללויה!
4. אחרי השמש
אמירה מפורסמת גורסת כך: “מי שלא היה קומוניסט עד גיל 18 אין לו לב, מי שנשאר קומוניסט אחרי גיל 18 אין לו שכל". בהשאלה, אומר כך - מי שלא אוהב את “אחרי השמש" בטח שאין לו לב, וכנראה גם אין לו שכל.
סרט הביכורים המהולל של הבמאית הסקוטית שרלוט וולס, שעלה כאן בסוף השבוע, עוסק באישה בשנות ה-30 לחייה המהרהרת בזיכרון ילדות - החופשה האחרונה שבילתה בה עם אביה המנוח. מה כבר יש בסיפור הזה? כלום, מלבד החיים עצמם. התחושה היא שהבמאית הניחה את כל הרגשות שבעולם בתוך חבית של אבק שריפה, ואז הדליקה גפרור.
בסצינה שככל הנראה העניקה לסרט את שמו, הילדה מביטה בשמש ואומרת לאביה כי יהיה מה שיהיה, גם כשהם רחוקים זה מזה, הם עדיין נמצאים תחת אותם שמיים - אמירה שממחישה עד כמה הסרט הזה רגיש ועד כמה הוא חכם. אני גאה לחלוק שמיים עם סרט כזה.
5. אהבה בשחקים: מאווריק
טום קרוז, עם הפרצוף החד-פעמי שלו, הוא בעיניי השחקן האמריקאי הגדול של 40 השנים האחרונות, ובכל מקרה הכוכב היחיד שהצליח לשרוד את כל התהפוכות שעברו על הוליווד בזמן הזה.
קרוז נולד לקולנוע, מבין קולנוע ואוהב קולנוע. ב"אהבה בשחקים: מאווריק", שביים ג'וזף קוסינסקי, הוא נכנס לתא הטייס של מטוסים ישנים שיצאו משימוש, ומראה שהם לא פחות מועילים מכלי תעופה חדישים - מטאפורה ברורה לכך שהקולנוע, אומנות עתיקה שלכאורה נס ליחה, עדיין מסוגל לעקוף בסיבוב את נטפליקס.
כמו סרטים אחרים השנה, למשל “הפייבלמנים" של ספילברג, גם “אהבה בשחקים: מאווריק" הוא מכתב אהבה לקולנוע, אך חשוב מכך - הוא גם חוזה נאמנות עם הקולנוע. הסרט היה מוכן לפני זמן רב ושכב על המדף בגלל הקורונה.
שירותי סטרימינג טלוויזיוניים הציעו סכומים גבוהים כדי לרכוש את הזכויות שלו, אבל קרוז סירב - הוא שמר אמונים למסך הגדול, וההימור השתלם. שובר הקופות הזה זכה להצלחה עצומה, והוקרן במשך חודשים ארוכים בפני אולמות מלאים.
6. אי-אה
השנה הקולנועית הזו הייתה מלאה בחמורים ואתונות. ראינו אותם ב"רוחות אינישרין" (שבמקום השביעי), ב"משולש העצבות" ובעיקר ב"אי-אה" של יז'י סקולימובסקי, שהוקרן אצלנו הקיץ בפסטיבל ירושלים, ויעלה להקרנות מסחריות בחודש פברואר.
כאן, החמור הוא לא דמות משנה אלא כוכב הסרט, שעוקב אחר תלאותיו של חמור אחד ברחבי אירופה, ומשתמש בו כמשל לסבלן של קבוצות נרדפות אחרות, ובשלב מסוים גם לרדיפת היהודים במזרח אירופה.
הסרט מזכיר כמובן את “בלתזאר" של רובר ברסון, שהציב גם הוא חמור במרכז העלילה, אך עשה זאת בסגנון סגפני. כאן, הסגנון שאפתני וניסיוני, והבמאי הפולני נהנה לשחק עם הצבעים ועם זוויות הצילום. בגיל 84, סקולימובסקי נלהב וסקרן כאילו נגע במצלמה לראשונה בחייו, והוא השראה לכולנו.
סיבה נוספת למיקום הגבוה של הסרט: בתקריב אחד על פניו של החמור יש יותר חסד, חמלה ואנושיות מאשר בכל האנושות שמסביבנו. בשעה שבני האדם מחריבים את כדור הארץ, הגיבור של “אי-אה" נוצר בתוכו את התום והטוב שעוד נשארו פה. עליו ועל חבריו החמורים אפשר רק לומר את מה שאמר פרנסואה טריפו על החייזרים ב"מפגשים מהסוג השלישי" - הם שייכים לכאן יותר מאיתנו.
7. רוחות אינישרין
מרטין מקדונה הוא חביב עונת הפרסים. לפני כמה שנים הקולנוען כיכב בה עם “שלושה שלטים", והשנה עושה זאת עם “רוחות אינישרין", שזכה לשלל מועמדויות לגלובוס הזהב וצפוי לחזור על ההישג גם באוסקר. לאחר שכבר עלה בהצלחה יחסית במולדתו ובאמריקה, מתישהו במהלך החורף הסרט יעלה גם אצלנו, וייתכן שיעשה זאת כשבאמתחתו חופן פסלונים.
מקדונה מאחד כאן כוחות עם קולין פארל וברנדן גליסון, שכיכבו ב"ברוז'" המופתי שלו. הם מגלמים שני ברנשים החיים באירלנד של שנות ה-20. הם היו חברי נפש, אבל אז הסתכסכו, והריב השטותי הופך לסכסוך עקוב מדם, שמתגלה כאלגוריה למלחמת האזרחים במדינתם ולמלחמות בכלל.
האלגוריה מבריקה, הנופים של אירלנד מרהיבים, תצוגות המשחק של פארל וגליסון מופלאות, וכך גם של קארי קונדון וברי קיוגאן בצדם. התסריט, כרגיל אצל מקדונה, מציג אין ספור בדיחות שנונות, אבל ההומור השחור לא מסתיר את גודל הטרגדיה.
8. כל היופי ושפיכות הדמים
“כל היופי ושפיכות הדמים", סרטה התיעודי של לורה פויטרס שזכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה, מציג את סיפורה של הצלמת נאן גולדין, שחוותה את הטרגדיות המשפחתיות והאישיות האיומות ביותר שאפשר לדמיין, ואז הייתה שותפה לשתי טרגדיות קולקטיביות - האיידס ומגיפת האופיואידים. היא שרדה כדי לספר, כדי לתעד וגם כדי להילחם.
גולדין נאבקת במשפחת סקלר, שהייתה מעורבת (לכאורה, לכאורה!) בהתמכרות הקטלנית של מיליוני אמריקאים למשככי כאבים. המאבק הזה מוביל למה שהוא אולי הרגע הקולנועי המדהים של השנה: במסגרת הסכמי הפשרה, המשפוחה נדרשת לנהל שיחת זום עם משפחות הקורבנות. ברגעים האלה כמובן שאין יופי, אבל גם אין שפיכות דמים. הדם כבר נשפך. כל מה שנשאר זה הפצעים.
“כל היופי ושפיכות הדמים" לא הוקרן בישראל ולהבנתי גם לא יוקרן, שכן הבמאית מתנגדת לכך מסיבות פוליטיות. לא יפה מצדה, אבל לפחות היא עשתה לנו טובה כשלא ציינה בסרט דבר אחד: בשעה שברחבי העולם עוד ועוד מוסדות מסירים מן הקירות את שמה של משפחת סקלר שתמכה בהם, בישראל יש לא מעט בניינים שעדיין מנופפים בשם הזה.
9. מילה שלה
מכל הכישלונות המסחריים הרבים שהיו השנה, זה אחד המעציבים מכולם, גם בגלל כתבי הקולנוע שנהנו לרקוד על הדם שלו, מן הסיבות השמורות עמם. “מילה שלה" מציג את סיפורן של ג'ודי קנטור ומייגן טוהי, שפרסמו ב"ניו יורק טיימס" את התחקיר פורץ הדרך על הארווי ויינשטיין.
מאחורי הסרט עמדה הקולנוענית הגרמנייה מריה שרדר, שבין השאר ביימה את שירה האס ב"המורדת". היא נמנעה מן הנצלנות שמאפיינת את העיסוק ב-MeToo, ובין השאר בחרה שלא להציג את דמותו של ויינשטיין וגם לא את מעשי האונס שלו.
שרדר עבדה כאן עם נטשה ברייר, אחת הצלמות הבולטות בימינו; עם ניקולס בריטל, אחד המלחינים הטובים בדורנו; ועם שחקניות נפלאות כמו זואי קזאן, קארי מליגן וסמנתה מורטון. התוצאה היא מלאכת מחשבת של בחירות אומנותיות מרתקות ומעוררות השראה, והתפוצצות של כישרונות המוכיחה כי התקשורת עוד יכולה לשנות את המציאות (לפחות בארצות הברית).
ומה לגבי ז'אנר סרטי העיתונות? הכישלון המסחרי של “מילה שלה" מספק את התשובה המצערת לכך. בפעם הבאה נראה סיפורים כאלה בתור סדרה בסטרימינג.
10. הלילה של ה-12
הבמאי דומיניק מול והתסריטאי ז'יל מרשן הם שותפים ותיקים, שממשיכים את המסורת הצרפתית המפוארת של סיפורי מתח שבהם הדמויות, זירת ההתרחשות והקונטקסט החברתי חשובים לא פחות מהתעלומה.
ב"הלילה של ה-12" הם מציגים את סיפורו של בלש המפתח אובססיה כלפי תיק לא מפוענח: מי הצית צעירה באמצע רחוב שומם באמצע הלילה? התשובה הטרגית, כך מתברר עם הזמן, היא שיש בסיס לחשוד בכל גבר בסביבתה, ולא משנה מי האשם האינדיבידואלי, החברה שבה אנו חיים נושאת באשמה קולקטיבית.
כמו סרטים רבים השנה, “הלילה של ה-12" עוסק באלימות נגד נשים, אבל בדומה ל"מילה שלה", הוא עושה זאת בלי להשתמש בנושא בצורה נצלנית, ועם הרבה תבונה ורגישות. הרגע שבו הבלש מתקשה לבשר להוריה של הנרצחת את הבשורה המרה הוא מן הסצינות הגדולות של השנה, הרבה בגלל תצוגת המשחק של בסטיאן בויון, שהיה אלמוני למדי עד הסרט הזה.
סרטים קודמים של מול ומרשן, למשל “הארי, חבר אמיתי", הופצו בישראל - אבל אלה היו זמנים אחרים. “הלילה של ה-12" אומנם זכה להצלחה מסחרית נאה במולדתו והוקרן אצלנו בפני אולמות מלאים בפסטיבל ירושלים, אבל כרגע הוא אמור לדלג על הפצה מסחרית בארץ ולעלות היישר ב-VOD.
אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!