לולה קיבורון היא במאית צרפתייה צעירה ומהוללת, שמגדירה את עצמה כ"אשת שמאל קיצוני, אנטי־גזענית ואנטי־פאשיסטית". בשנה האחרונה כבר הספיקה לעורר את חמתה של התקשורת הימנית במדינתה. בדרך כלל יוצרות צרפתיות בפרופיל שלה נוטות להתבטא נגד ישראל ואף להחרים אותה, אבל היא יוצאת מן הכלל הזה.
וכך, הבמאית ביקרה בתל אביב לפני כמה שנים כדי להציג בפסטיבל הסטודנטים והסטודנטיות את סרטה הקצר, ולפני כמה חודשים שבה אליה כדי להקרין בפסטיבל הקולנוע הגאה את סרטה הארוך הראשון, “רודיאו". כעת, הסרט גם יוצא בהפצה מסחרית בהפצת סינמטק תל אביב ושוב יהיה זמין לקהל בישראל. “באופן עקרוני, אני נגד חרם", היא אומרת בראיון לרגל הפצת הסרט. “אני חושבת שצריך ליצור חיבורים, ולא להסתתר מאחורי קירות".
“רודיאו", שערך את הבכורה העולמית שלו באביב האחרון בפסטיבל קאן, עוסק בתופעה שמסעירה את צרפת. כמשתמע משם הסרט, מדובר בעולם מחתרתי הידוע כ"רודיאו אורבני" - התכנסויות של אופנוענים המציגים לראווה את כלי הרכב החדשים שלהם ואת הדברים המסוכנים שהם יודעים לעשות איתם. קיבורון מכירה את העולם הזה מקרוב: היא בילתה בתוכו ארבע שנים, שבהן תיעדה אותו, ביצעה תחקיר מעמיק ולמדה להכיר את הנפשות הפועלות.
מרבית האופנוענים הללו הם צעירים מהפרברים, בנים להגירה צפון אפריקאית, וכמו כל דבר בצרפת, גם התופעה הזו הפכה לפוליטית. השמאל רואה בה תרבות מחאה, הימין רואה בה סכנה לאומה, וההתכנסויות הללו כבר הובילו לתאונת דרכים, שהגבירה את הסערה הציבורית. במהלך פסטיבל קאן דיברה קיבורון על כך שלמשטרה יש אחריות מסוימת באסונות האלה. הדברים שלה הוצאו מהקשרם והובילו למחול שדים נגדה. “הפכתי למטרה של הפאשיסטים ברשת", אמרה. “שלחו לי אינסוף הודעות גזעניות וסקסיסטיות".
כמעט כל המשתתפים ב"רודיאו האורבני" הם גברים, אך גיבורת הסרט היא דווקא צעירה, שפעם אחר פעם מפתיעה את מי שמעז לזלזל בה. שמה ז'וליה ומגלמת אותה ז'ולי לדרו, שכמו רוב המופיעים בסרט, זה תפקידה הראשון מול מצלמה.
“חלמתי על דמות כמו ז'וליה הרבה זמן", אומרת היוצרת. “מאז ומעולם נשים שנותנות מכות זה משהו שהפחיד את הקולנוע, ולכן לא ראינו הרבה כאלה. רציתי לברוא דמות של פרחחית, אינטנסיבית וכוחנית. יש לה אנרגיה לוחמנית, אין לה מורא, היא יודעת לספוג מכות וגם להגן על עצמה. היא זועמת. ההשראה לדמות הזו הייתה טרוויס ביקל, גיבור ‘נהג מונית' בכיכובו של דה נירו. כמוהו, ז'וליה היא דמות שוליים, נטולת עכבות מבחינה מוסרית, שבאלימות שלה יש ניחוח של מסתורין. בתור במאית, חשוב לי לתת נראות לדברים שעד עכשיו היו בלתי נראים. אני הולכת בעקבות במאיות כמו ז'וליה דוקורנו, ואחריי יבואו במאיות אחרות. כרגע, המושג ‘מבט נשי' עדיין מחפש הגדרה עצמית, אבל ככל שיהיו יותר סרטים של נשים, על נשים, ככה נפתח יותר את המבט הנשי בקולנוע".
הסרט הוקרן בפסטיבל הגאה בתל אביב ולפעמים גם מוקרן בעולם בפסטיבלים של “סרטי נשים". מה דעתך על מסגרות מסוג זה? האם הן סוג של גטו ליצירה שהיא לא במיינסטרים? האם הן עדיין רלוונטיות?
“אני לא חושבת שהסרט ‘קווירי' בגלל הנושא שלו, אלא בגלל השפה שלו - בגלל הדרך שהגיבורה חותרת תחת המבט הגברי ותחת מה שמצפים ממנה כאישה. לפעמים, כשאני בחנות ספרים, אני אומרת לעצמי שאסתכל רק בספרים שכתבו נשים. זו דרך לתת להן נראות, כי עד עכשיו תמיד דיברו רק על גברים והנשים נדחקו לשוליים. לפעמים זו גם צורת המחשבה שלי לגבי סרטים, אבל אני לא חושבת שזו צריכה להיות תפיסת העולם שלנו בכל רגע ורגע. גם בהקשר הזה, אני נגד להתבצר בתוך קופסאות. צריך לזוז לפעמים".
רוב השחקנים בסרט צעירים, וצעירים כבר לא כל כך הולכים לקולנוע. זה היה חיסרון או יתרון מבחינתך?
“זה חיסרון שהפך ליתרון. אנחנו יודעים שהקהל הצעיר כבר לא הולך לקולנוע כמו פעם, לכן היה לנו חשוב עוד יותר לחשוב עליהם באסטרטגיה השיווקית של הסרט. הציבור שהולך לבתי הקולנוע האומנותיים במרכז פריז הוא בדרך כלל קהל לבן ומבוגר. לכן שמחתי לגלות ש'רודיאו' מוקרן גם במולטיפלקסים בפריפריה, שבהם יש קהל מסוג אחר, והוא זכה שם להצלחה קופתית".
אולי הצעירים האלה נשאבו לתוך האנרגיה של הסרט. מתחילתו ועד סופו הוא שועט אלינו במהירות של 100 קמ"ש. איך יצרתם את האנרגיה הזו?
“הכוונה שלי מלכתחילה הייתה ליצור קצב תזזיתי. משלב התסריט ועד שלב העריכה, הרצון היה שכל סצינה תהיה מלאת אקשן. נפגשתי עם ז'ולי, שמגלמת את התפקיד הראשי, שלוש שנים לפני תחילת הצילומים, ועבדתי איתה כמו שעובדים עם אתלטית לפני תחרות ספורט. חוץ מזה, בכוונה לא כתבנו לה סיפור רקע. יש מעט מידע לגבי העבר של הדמות. היא כל הזמן חיה בהווה, וגם זה תורם לאנרגיות".
ראינו כבר הרבה סרטים על מכוניות. אופנוע זה כלי פופולרי פחות. איזו אנרגיה הוא מביא איתו?
“האופנוע מביא איתו כוח וחופש. ז'ולי מכורה אליו. היא זקוקה לחפץ הזה בין הרגליים שלה ולמכונה הזו שעושה רעש כדי להיות קיימת, כדי להיות נראית. מבחינתה, האופנוע הוא המשך של הגוף שלה".
קיבורון, יש לציין, מגדירה את עצמה בשיחה כא־בינארית, אבל בכל הכתבות עליה עד כה בארץ מולדתה התייחסו אליה מתוך הדיאלוג עמה כ"במאית" ולכן גם אני כותב כך. השיחה בינינו מתקיימת בזום בזמן שהיא בדירתה הפריזאית. מאחוריה ניצב ארון הספרים שלה ואני מבקש ממנה לבחור ספר אחד ולדבר עליו. “יש פה ספר על הטאואיזם, פילוסופיה שהכרתי בזמן הקורונה", היא אומרת. “אנחנו נוטים להפריד בין החיים למוות ובין החלום למציאות, אבל הפילוסופיה הזו לא עושה אותן הפרדות. הכל הוא חלק מאותה אנרגיה, הכל חלק מאותו זרם בלתי נפסק. זה השפיע על הסרט, שגם בו המוות לא באמת קיים, והחלומות מתערבבים במציאות ולהפך. העריכה של הסרט בכוונה לא מציגה ניגודיות בין כל הדברים האלה".
דיברת בעבר על מקורות ההשראה שלך, וציינת גם את “המולה וזעם" של ז'אן־קלוד בריסו המנוח, שגם הוא עסק באלימות בפרברים באמצעות מה שאפשר להגדיר כריאליזם פיוטי. בריסו נמצא אשם בעבירות מין והוא מן הסתם דמות שנויה במחלוקת כיום. איפה את מציבה את עצמך בדיון לגבי ההפרדה בין האומן לאומנות?
“אני יכולה להבין את תרבות הביטול, אבל אני שוב ושוב אומרת - הדבר הכי גרוע זה להתבצר בעמדה מסוימת ולחשוב שאת יודעת הכל. גם זה סוג של פאשיזם. דיברת על בריסו, ואפשר גם לדבר על רומן פולנסקי. הוא עשה דבר מזעזע ומעולם לא שילם על כך, אבל אני חושבת שצריך להמשיך לצפות בסרטים שלו. ‘תינוקה של רוזמרי' הוא אחד הסרטים האהובים עליי. הוא מערער אותי אבל הוא מעורר בי מחשבה, ולכן אמשיך לצפות בו, כי הוא מאפשר לי לחשוב. זה נכון לגבי פולנסקי וזה נכון לגבי בריסו".
למה את כל כך אוהבת את “תינוקה של רוזמרי"?
“אולי כי אני יודעת שלא אעשה ילדים, ויודעת היטב למה לא, והסרט מציג אמהות בצורה אלימה מאוד, אז אני מוצאת את עצמי בו".
אפשר לשאול למה לא תעשי ילדים? זה נשמע כמו עמדה פוליטית ולא אישית ולכן אני מעז לשאול.
“אתה צודק - זה פוליטי ולא אישי, ולכן אענה לך. אני מתנגדת לכל הקונספט של הפריון. לעשות ילדים זו נורמה, ואני תמיד הולכת נגד הנורמות. יש לי בת זוג, גם זה משהו שהוא נגד הנורמות. החברה מצפה ממני לעשות ילדים, אז במקום זה אעשה סרטים".
אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!