במאי הסרט "אי-אה" מסביר מספר מה למד מהעבודה עם החמורים

טקס האוסקר יתקיים עוד חודש, ויעמיד במרכזו קרבות איכותיים בקטגוריות המשחק: קייט בלאנשט מול מישל יאו בקטגוריית השחקנית הראשית; ברנדן פרייזר מול קולין פארל בקטגוריית השחקן הראשי, וכיוצא בכך. אך עם כל הכבוד לכל אלה, שחקני הקולנוע הכי מרשימים ומלאי ההבעה של השנה הם לא בני אדם, אלא ששת החמורים המככבים ב"אי–אה", שעולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע.

למרבה הצער, אין באוסקר קטגוריה לחמור הטוב ביותר, כך שכוכבי “אי–אה" לא מועמדים לפסלון, אך הסרט עצמו מועמד בקטגוריה הבינלאומית. הוא כבר זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן והתכבד בעוד שלל מועמדויות ועיטורים, והוכתר בידי המבקרים כאחד הסרטים הטובים של 2022.

מאחורי הסרט עומד הפולני יז'י סקולימובסקי. בגיל 84 הוא ניצב כאחד הבמאים הוותיקים שעדיין פעילים בימינו, ומתברר שאף פעם לא מאוחר מדי להשתנות. “מהעבודה עם החמורים, למדתי מה זו ענווה", אומר הבמאי בראיון מיוחד לקראת צאת “אי–אה" בישראל. “אף פעם לא הייתי עניו. כבר בילדותי הייתה לי נטייה להיות ארוגנטי, וכשזכיתי להצלחה בקולנוע, הנטייה הזו רק התחזקה. חמורים, בניגוד לכך, הם צנועים להפליא. הסתכלתי בהם ולמדתי כמה זה יפה להיות עניו, אז אני חושב שקצת שיניתי את האופי שלי".

ששת החמורים המככבים ב"אי־אה" חולקים יחד תפקיד אחד - זה של גיבור הסרט. ברור כי חמור אחד היה מתקשה לשאת על כתפיו סרט של שעה וחצי שבו הוא מופיע כמעט בכל סצינה וסצינה, ולכן היה צריך לחלק את העבודה בין שישה. אנחנו פוגשים את החמור ב"אי־אה" כשהוא חווה ייסורים בקרקס. פעילים למען זכויות בעלי חיים משחררים אותו משם, אך בכך לא תמות הצרות שלו, והסרט עוקב אחר התלאות שהוא עובר ברחבי אירופה. כל זה מזכיר כמובן את עלילת “בלתזאר" הקלאסי של רובר ברסון, אך הבמאי הצרפתי הציג בזמנו סיפור דומה בסגנון סגפני. כאן, הסגנון שאפתני וניסיוני, והבמאי הפולני נהנה לשחק עם הצבעים ועם זוויות הצילום. בגיל 84, סקולימובסקי נלהב וסקרן כאילו שנגע במצלמה לראשונה בחייו.

“האמת? אני עצלן מטבעי", מפתיע אותי סקולימובסקי כשאני שואל מאיפה מגיעים המרץ וההשראה שלו. “הקולגות שלי עבדו כל החיים מבוקר ועד ערב. לי תמיד היה קשה להתיישב ולעבוד, ולכן לא עשיתי הרבה לאורך הקריירה - בטח בהשוואה לעמיתים שלי. אם הייתי פחות עצלן, הייתי עושה יותר סרטים והם גם היו טובים יותר. קשה לי להיכנס למוד של עבודה. אני עושה את זה לעתים נדירות ועושה את זה מהר מאוד כדי שאוכל לסיים ולהיות עצלן שוב. מנגד, אני גם שאפתן, ויש בי רצון להוכיח שאני עושה שימוש נאות בכישרון שלי. אני גם מודע לכך שאני לא צעיר, אז יש לי פחות ופחות זמן להשאיר מאחוריי משהו משמעותי. המחשבות האלה גורמות לי לצאת מהעצלנות שלי ולקרוע את התחת".

סקולימובסקי פרץ לראשונה בפולין של תחילת שנות ה־60 - באותה תקופה כמו רומן פולנסקי, והשניים שיתפו פעולה בכתיבת התסריט של “סכין במים". הוא ביים כמה סרטים מוערכים במולדתו, אך עזב אותה לאחר שהשלטונות אסרו על הקרנת “ידיים למעלה" פרי עטו ועבר לפעול בארצות הברית ובאנגליה, שם התבלט בעיקר עם “שעות גנובות" מ־1982, שנחשב קלאסיקה מודרנית.

בתחילת שנות ה־90 לקח הפסקה של לא פחות מ־17 שנה, שבמהלכן התמקד בציור. הוא חזר לעולם הקולנוע לפני כעשור וחצי עם “ארבע שעות של אנה", שהציב אותו מחדש במרכז הבמה של הקולנוע הבינלאומי האומנותי. נוסף לכך, אפשר גם היה לראות אותו מופיע בתפקידים קטנים בסרטים של במאים אחרים, למשל “סימנים של כבוד" של דיוויד קרוננברג - סקולימובסקי הוא גבר עם חזות חיצונית מרשימה ביותר.

כשאני שואל אותו לגבי החזות החיצונית של החמור, הוא מתפייט כמתבקש. “הדבר הכי מדהים אצל החמור זה העיניים שלו", אומר הבמאי. “הן ענקיות. הן גדולות מעיניו של הסוס, וגדולות מן העיניים של כל חיה אחרת. יש בהן משהו ייחודי, מלנכולי, אמביוולנטי. אלה עיניים… אני מחפש את המילה הנכונה. זה עיניים שתמיד מעוררות בך משהו".