כשהבמאי לוקאס דונט היה ילד, הוריו עברו תהליך גירושים כואב. הוא נשאר עם אמו, ולדבריו היא הייתה במצב רוח קודר תמידי, עד שערב אחד חזרה הביתה באקסטזה. “לא הבנתי מה קרה, עד שהסבירה לי שחזרה מהקרנה של ‘טיטאניק׳", הוא מספר בראיון ל"מעריב". “הסרט שינה לה לחלוטין את מצב הרוח. היא שבה ממנו אישה אחרת, לפחות לערב אחד. כשהבטתי בה מדברת על החוויה, הבנתי איזה אימפקט יכול להיות לקולנוע על הקהל - ואמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדול".
הרומן של דונט עם אומנות הקולנוע נמשך בגיל 12, כשאמו קנתה לו את המצלמה הראשונה שלו, והתפתח בצעירותו, כשנרשם לבית ספר לקולנוע במולדתו, בלגיה. בתחילה, השאיפה שלו הייתה ליצור ספקטקלים מסוגו של “טיטאניק", אבל בעקבות צפייה ב"ז'אן דילמן", סרטה המאתגר והמחוספס של בת עמו שנטל אקרמן שנבחר השנה לסרט הטוב בכל הזמנים, החליט לפנות לכיוון אחר - אישי ואינטימי יותר.
הסרט הארוך הראשון של דונט, “נערה", יצא לפני ארבע שנים ועורר התלהבות, אבל גם סערה. הוא עסק בתיכוניסטית שחולמת להיות בלרינה אבל כלואה בגוף של בן, ובתחילה התקבל בשבחים מקיר לקיר. אך אז הלהיט נתקל בצדקנות האוטומטית של התקשורת האמריקאית, שמחתה על הדרך שבה הוא מציג את הקהילה הטרנסית, וחסמה את דרכו לאוסקר.
סרטו השני של דונט, “קירבה" ("Close"), יצא השנה, והפעם שום דבר כבר לא עצר אותו. הסרט ערך את הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן באביב האחרון ומיד הפך לשיחת היום בריביירה. הוא זכה בפרס הגדול של חבר השופטים, העיטור השני בחשיבותו בפסטיבל. נוסף לכך, הוא גם קיבל ביקורות מהללות והתכבד בעוד שלל פרסים ומועמדויות - כולל מועמדות בקטגוריה הבינלאומית בטקס האוסקר, שיתקיים בעוד כשבוע וחצי. “קירבה" אף זכה להפצה מסיבית ברחבי העולם, ואתמול עלה גם אצלנו.
קשה לדבר על הסרט בלי לחשוף תפניות עלילתיות מהותיות, ולכן נאמר רק שלושה דברים. קודם כל: כמעט כל מי שצופה בו, יוצא ממנו ממרר בבכי. דבר שני: הוא עוסק בחברות קרובה בין שני ילדים, שמתערערת בנסיבות טרגיות. דבר שלישי: הטרגדיה הזו מעלה שאלות על החברה שלנו, ועל הצורה שבה היא מתייחסת למי שחורגים מהנורמות. בעיקר, היא מדברת על האופן שבו אנחנו שופטים בנים שמחצינים תכונות הנחשבות ל"נשיות" - רגישות, פגיעות וחום, ואיך אנחנו מעקמים פרצוף מול בנים שמעיזים להפגין קרבה לבנים אחרים.
התרעות פיקוד העורף