זה תמיד נעים לקבל טפיחה קלה על השכם", אומרת הבמאית הדוקומנטרית נילי טל, שהתבשרה בימים האחרונים על זכייתה בפרס מפעל חיים בתחום אמנות הקולנוע של משרד התרבות והספורט. טל יצרה לאורך השנים 47 סרטי תעודה שהאירו פינות אפלות בחברה הישראלית.
“התשוקה רק בוערת מסרט לסרט", היא אומרת. “העשייה שלי מלווה בהרבה מאמץ, נחישות, החלטיות, העזה, וגם חששות שמא אאבד את כל כספי או שמא הסרט לא יהיה טוב. אני לא מכירה הרבה יוצרים שעשו עד היום 47 סרטי תעודה. צעירים מתחילים לעשות סרטי תעודה ומהר מאוד מרימים ידיים, כשהם מתחתנים ומקימים משפחה. אני גרושה עם שני ילדים ושמונה נכדים, ואני יכולה להתקיים ולחיות בכבוד מהעשייה שלי".
כבר מגיל צעיר מצאה את עצמה טל, ילידת תל אביב, כמעט בת 80, מתעניינת במצוקות חברתיות: “כילדה אספתי קטעי עיתונות על רצח נשים. זה סקרן אותי. בזמנו קראו לזה ‘רצח על רקע רומנטי’, אבל זה לא היה ‘רומנטי’ בעיניי לרצוח אישה. לקח לי זמן לשכנע את עורכי העיתונים שיפסיקו לקרוא לזה ככה, אבל יעל דיין ואני הצלחנו לשנות זאת. גם כשהתחלתי ליצור סרטים, אף פעם לא עשיתי סרטים על דמויות עשירות, למרות שיש לזה מקום בעשייה הדוקומנטרית ויש לזה רייטינג, אולי אפילו יותר מלסרטים שלי".
לאחר שחרורה מהצבא החלה טל לעבוד בעיתון “הארץ" ולכתוב כתבות תחקיר. בשנות ה־70 החלה לעבוד בטלוויזיה הישראלית. “אחרי עשר שנות כתיבה אינטנסיבית מדי שבוע של סיפורים כבדים, החלטתי שאני רוצה את הפריים ואת הסצנה, זה סקרן אותי", היא אומרת. “לא למדתי קולנוע ולא ידעתי מה אני עושה, אבל הסתכלתי על המסך. התחלתי להתבונן בסרטים אחרים, לרשום הערות וללמד את עצמי. יום אחד קראתי בעיתון אמריקאי על צעירה אמריקאית שצרכה כמות מוגברת של אלכוהול וסמים והייתה מחוברת למכונת הנשמה להרבה זמן. כשהוריה ביקשו לנתק אותה, פרצה מהומה משפטית גדולה אם להורים יש או אין זכות להתערב בנושאים כאלו. אמרתי לעצמי שאני רוצה לעשות סרט כזה בארץ, הבאתי את הרעיון לתוכנית ‘מבט שני’, וזו למעשה הייתה הכתבה התיעודית המצולמת הראשונה שלי – ‘הזכות למות’. ככה התחלתי".
לאורך שנות ה־70 וה־80 ביימה טל סרטים תיעודיים וכתבות לתוכניות “יומן השבוע" ו"מבט שני" בערוץ הראשון, ובשנת 1991 החלה להפיק סרטים באופן עצמאי בחברת הפקה שבבעלותה (“נילי טל הפקות"). בשנות ה־90 יצרה כתבות גם לתוכנית התחקירים “עובדה", ובשנת 1998 יצרה את סרטה התיעודי העצמאי הראשון, “עזה כמוות", שבו חזרה לפרשת רצח עינב רוגל מקיבוץ שער הגולן בשנת 91’ בידי חברה, גלעד שמן. זו הייתה הפעם הראשונה בישראל שבה בית המשפט המחוזי בנצרת התיר להכניס מצלמות טלוויזיה לאולם ולתעד את הדיונים: “קראתי בעיתון על סיפור הרצח של עינב רוגל ז"ל ואמרתי לעצמי: ‘וואלה, איך הוא רצח את הנערה היפה משער הגולן בכדור אחד בודד ברקה?’. עניין אותי לחקור את זה, אז יצאתי למסע. כתבתי מכתב להרכב השופטים, הסברתי להם שאני עושה סרט על רצח עינב רוגל ושאני רוצה לצלם באולם את שלב הערעורים. הם נתנו לי אישור לצלם, וכך יצאתי לדרך".
אחד הפרויקטים התיעודיים המצליחים של טל הוא “כלות מאוקראינה", שמגולל את סיפורם של שלושה גברים ישראלים רווקים שיצאו לאוקראינה כדי לחפש שם כלה צעירה. הפרויקט החל כסרט תיעודי ל"רשת", ערוץ 2, בשנים 2000 ו־2001, המשיך ב־yes דוקו ב־2009 (“כלות מאוקראינה, 8 שנים אחרי") והסתיים ב־2013 (“כלות מאוקראינה, סוף הדרך"), גם ב־yes דוקו. “התחלתי לצלם את הגברים יומיים לפני שהם החלו לארוז, וזה היה באמת מרתק", היא נזכרת. “רציתי בהתחלה לעשות סרט על הזנות הרוסית ולקחתי איתי רופא דובר השפה שיסייע לי, והוא הפנה אותי לחבר שלו שיש לו חברה להבאת כלות מאוקראינה. מהר מאוד הבנתי שמי שיזם את התהליך הזה אלו הנשים ולא הגברים. הנשים האלה באו מכפרים עלובים ומתנאים עלובים והיו להן שלוש אופציות: להיות דוגמניות, זונות או כלות".
בשנת 2020 יצא ב־yes דוקו הסרט התיעודי של טל “עלייתה ונפילתה של ענבל אור", שהביא למסך את סיפורה של אור, יזמת הנדל"ן ואשת העסקים, שהחברות בבעלותה הורשעו בעבירות חוק מע"מ, עבירות פקודת מס הכנסה, עבירות מרמה בנסיבות מחמירות כלפי לקוחות ועבירות על חוק הגנת הצרכן. “כשהחלטתי לעשות עליה סרט האמנתי שהיא לא באה להפיל אותנו או אתכם, היא לא באה לשדוד אף אחד", אומרת טל. “היא באה לתל אביב מתוך כוונה ליזום, להשקיע מזמנה ולהצליח. כמו כולנו. היא לא באה מתוך כוונה להפיל או לרמות כי עד שהיא נפלה - היא בנתה ביחד עם הקבוצות 32 בתים. ואז היא נכנסה למצוקה כלכלית כמו הרבה יזמים, והתחילו מחול השדים ומפולת השלגים שלה. העיתונות הייתה חלק מהמפולת הזו כי לא פרגנו לה. כמה שהעיתונות נבנתה על הצלחתה, ככה היא המשיכה להיבנות על כישלונה. ולי זה מאוד הפריע ולכן החלטתי לעשות את הסרט הזה".
התרעות פיקוד העורף