שוק הקולנוע בישראל נמצא במשבר חסר תקדים - עוד יותר מאשר במדינות אחרות בעולם, האולמות כאן לא מצליחים להתאושש מהתפנית שחלה בקורונה ולהחזיר את הקהל לקופות, אם זה לסרטים בינלאומיים ואם זה לסרטים מקומיים.
בלי קשר לכך, ישראל נמצאת כרגע גם בעיצומה של מלחמת תרבות, ואפשר לומר כי “ההילולה" מייצג נאמנה את אחד הצדדים בה. כמו בסדרה, גם כאן הרוחות החיות מאחורי הפרויקט הן שלום ומני אסייג - האחד נבחר בידי מירי רגב להדליק משואה ביום העצמאות השנה, השני נבחר בידי מיקי זוהר לשבת במועצת הקולנוע אך פרש, בין היתר בשל המעורבות האקטיבית שלו בסרטים מסוג זה. הסרט לא משתתף בפרסי אופיר, אך אחד מהגופים המממנים שלו הוא קרן שומרון, המוחרמת על ידי רבים בתעשייה, שזה הפרויקט הקולנועי הגדול שמימנה עד כה - וחלקים ממנו צולמו בשטחי השיפוט שלה. כיאה לתמיכה הזאת, הסרט משתמש בסצינות שמתרחשות ביו"ש לשם הייצוג הכי חיובי של מתנחלים שראינו עד כה על המסכים.
רוב הסרט מתרחש באוטובוס או במחסן. הבמאי, יהיה אשר יהיה, לא מנצל את המרחב, כך שלאורך כל הדרך אנו צופים בדמויות על גבי רקעים מכוערים במיוחד, והמצלמה מביטה בהן בחוסר אונים. ואם מישהו יבוא ויתלונן שזה משום שהממסד הישראלי הרשע לא נתן מספיק כסף, אז סליחה - זה לא תירוץ. ראו את “העיר הזאת", סרט פרינג' עם תקציב אפסי שבכל זאת מיקסם את יכולותיו, נראה נהדר ומציג קולנוע מלא מעוף. ב"ההילולה", סצינות הפעולה והשימוש באפקטים הם ברמה של סרט וידיאו ביתי.
התרעות פיקוד העורף