לבמאית הגרמנייה מריה שרדר זיקה מיוחדת לישראל ולעולם היהודי. עם הגעתה השבוע לארץ כדי לשבת בחבר השופטים בפסטיבל הקולנוע ירושלים, היא מדברת על שירה האס, על העבודה עם נשים ועל הסיבה לכך שהיא אף פעם לא מאחרת לסרטים.
מריה שרדר ביימה את “המורדת", אחת מהסדרות הפופולריות ביותר של נטפליקס בשנים האחרונות, שהפכה אותה לאחד השמות החמים בהוליווד. אפשר היה אולי לצפות ממנה לקצת גינוני כוכבות - אבל זה ממש לא המקרה. הבמאית הגרמנייה הגיעה השבוע לישראל כדי לשבת בחבר השופטים של התחרות הבינלאומית בפסטיבל הקולנוע ירושלים, וכשאני פוגש אותה לראיון בין שתי הקרנות, היא מסרבת לעשות אותו במסעדה, במשרד או בכל מקום אחר - ומתעקשת לעשותו בגינה בחוץ, ולשבת על כיסאות מאולתרים. “אני צריכה הפסקה מהמזגן", היא מסבירה, ומתחילה לעשן.
כשעברה אל מאחורי המצלמה והתחילה לביים, הזיקה שלה לישראל וליהדות רק התעצמה. סרטה הארוך הראשון כבמאית היה “חיי אהבה" על פי ספרה של צרויה שלו. לאחר מכן ביימה סרט על הסופר היהודי סטפן צוויג, ואז הגיעה “המורדת". אחריו בא “הגבר המושלם שלך", סרט מרגש ונפלא, שלשם שינוי לא היה בו אלמנט יהודי מובהק, אבל זה תוקן בידי סרטה האחרון והמופתי גם כן, “מילה שלה", על ג'ודי קנטור ומייגן טוהי, עיתונאיות ה“ניו יורק טיימס" שפרסמו את התחקיר על הארווי ויינשטיין שהוביל לתנועת ה־MeToo. הסרט שם דגש על היהדות של קנטור, שמדליקה נרות שבת כבר בתחילתו ולא פעם מדברת על הזהות היהודית שלה ואף משתמשת בה.
אני שואל את שרדר מה למדה על ישראל ועל המורשת היהודית מהביקורים שלה בכלל ואולי גם מהביקור הזה בפרט. “כל הפרויקטים וכל השיחות מצטברים לחוויות של למידה", היא אומרת. “למדתי גם עובדות לא פשוטות על החיים של הקהילה החרדית. עם זאת, חשוב לי להגיד משהו: ביצירת ‘המורדת' לא התיימרתי להגיד משהו על החברה החרדית כולה, כי אי אפשר. אני נמנעת מהכללות. מה שכן רציתי לעשות זה לבנות דמויות אינדיבידואליות שאפשר להתחבר אליהן, לאהוב אותן ולנסות להבין אותן. אני מנסה לגשת לדמויות בצורה שמבינה את המורכבות של החיים שלהן".
בניגוד ל"המורדת", הרי ש"מילה שלה" היה כישלון קופתי מהדהד. הוא סבל מהדעיכה הכללית של הקולנוע האמריקאי וגם מכך שהקהל כנראה לא רצה לראות סרט על ה־MeToo. “אתה לא יכול להכריח אנשים להתעמת עם דברים שלא נוחים להם", שרדר אומרת על כך. “יכול להיות שגברים מרגישים חוסר ביטחון מול נושאים כאלה, וחשים כי שופטים אותם. הסרט עדיין זמין וקיים, ואולי בעוד עשר שנים הקהל ישתחרר מהתחושות האלה וירצה לצפות בו".
“אולי קצת מביך להודות, אבל בסרטים קודמים שלי לא עבדתי עם צלמת. קודם כל, מלכתחילה לא ביימתי הרבה סרטים. דבר שני, הרגשתי שצריך איזון מגדרי בין הבמאית והצלמת. בסרט הראשון שלי הדמות המרכזית הייתה גבר, ובסרט השני היו המון דמויות של גברים ומעט דמויות של נשים, וחשתי שהשחקנים הגברים זקוקים שיהיה גם גבר מאחורי המצלמה. ב'מילה שלה' הייתה תחושה שנכון לעבוד עם אישה, ונהניתי מאוד מהעבודה עם נטשה.
“אני לא חושבת שניו יורק נראית מכוערת בסרט - היא נראית כפי שהיא נראית. צילמנו את מה שמצאנו, לא חיכינו למזג אוויר מסוים או משהו כזה. היה לנו חשוב להראות את שתי הדמויות הראשיות כנשים עובדות, לא כגיבורות קולנועיות. הן היו נשים רגילות שנסעו ברכבת התחתית ועשו את העבודה שלהן. זו עבודה קשה, שאין בה שום דבר נוצץ".
“כל סרט הוא מניפולציה במובן מסוים, לא? מה שאני מנסה להבין זה עד כמה הבמאי או הבמאים מודעים למה שהם עושים. הבעיה שלי היא עם סרטים שלא נעשים במודעות ובאחריות. אין נושא שלא שווה לדבר עליו, השאלה היא איך. כשאני אוהבת סרט, זה לא משום שיש בו סיפור שאני מרגישה שאני צריכה לראות, אלא בגלל נקודת המבט של הבמאי או הבמאית".
# פסטיבל הקולנוע ירושלים ימשיך עד ראשון 23.7. למועדי הקרנות והזמנת כרטיסים - ראו באתר הרשמי
אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של 'וואלה!'
התרעות פיקוד העורף