בשנתיים האחרונות נטפליקס הוסיפה לקטלוג המקומי שלה כמה סרטים תוצרת הארץ. רובם להיטים מוכרים כמו “למלא את החלל" ו"מכתוב", אבל בשירות הסטרימינג מסתתרות גם כמה פנינים מוכרות פחות, והנה המלצות על חמש מהן.
למה דווקא עכשיו נזכרנו? כי ממילא אין חשק לצאת מהבית ואין חשק לראות שום דבר, אז אם כבר לצפות במשהו, שיהיה זה מפגן תמיכה בתרבות הישראלית, שמותקפת כרגע גם מבפנים וגם מבחוץ. הסרטים האלה מספרים את הסיפור שלנו, שצריך לספר יותר מתמיד, וממחישים גם את כמות הכישרון המטורפת שיש בארץ שאנחנו נלחמים עליה.
כמעריץ מורעל של הקולנוע הישראלי, שהקפיד ומקפיד לצפות בכל סרט שיוצא פה, אני יותר מגאה להציג בפניכם את חמשת המופלאים הללו, בסדר רנדומלי לגמרי. המשך יבוא.
“סיפור חצי רוסי" הוא אחד הסרטים הישראליים הראשונים, ולמעשה היחידים עד כה, שעסקו בעלייה מחבר המדינות. הוא עושה זאת בצורה מחוספסת, בוגרת וכואבת. זה גם אחד מהסרטים היחידים בכיכובו של אבי קושניר - המגלם כאן את האב - שבצד הקריירה הטלוויזיונית והבימתית המצליחה שלו לא ממש פרח בקולנוע. זו גם דוגמה נדירה לסרט מקומי שעוסק בריקודים, אם כי כוריאוגרפיה היא לא בהכרח הצד החזק כאן. אל תצפו ל"בילי אליוט", אבל “סיפור חצי רוסי" הוא בהחלט אבן חן שכדאי לגלות מחדש.
מילי אביטל מפגינה כאן את ההופעה הכי טובה שלה בסרט ישראלי, מה שמוכיח כי התעשייה המקומית קצת פספסה אותה - ולהפך. השחקנית מגלמת כאן דיילת שאיבדה את שני בני הזוג שלה במלחמות ישראל, ולוקחת תחת חסותה ילד סיני שמשטרת ההגירה המקומית גירשה את אמו חזרה למולדתה. ענת וקסמן זכתה בזמנו בפרס אופיר על הופעתה כאחותה של הגיבורה. את שאר הפרסים בקטגוריות המובילות הפסיד הסרט למתחרים שלו - בראשם, “בופור" ו"ביקור התזמורת", שגם הוא זמין בנטפליקס שלנו.
בהוליווד כבר לא היו מעיזים לעשות סרט בשם כזה ועל נושא כזה, ומלכתחילה כבר מפיקים פחות קומדיות רומנטיות מאשר בעבר. גם בישראל היו מי שנטפלו ל"חבר השמן שלי", ולא בצדק. זה סרט חכם, הגון, מקסים ואותנטי - גם בתיאור החוויה האישית של הגיבור וגם בתיאור חיי היומיום בישראל. למשל, מעולם לא ראינו תיאור כה נאמן למציאות של אכילת שווארמה.
את האב מגלם דב'לה גליקמן, המוכיח איזה כישרון קולנועי גדול יש לו. הופעתו מלאת הומור, רגש ועוצמה. את בנו מגלם נבו קמחי, שחקן צעיר יותר אך גם כן בעל מלאכה ותיק שעד כה לא קיבל הזדמנות למצות את כישרונותיו, וכאן עושה את תפקיד חייו. גולדווסר כתב את התסריט עם התסריטאי הקבוע שלו, חיים מרין. ניכר שהם רוצים להפיץ בו הומניות, חמלה ואהבת אדם, והם עושים זאת היטב. בצירוף תצוגות המשחק הפנומנליות, מתקבל סרט אפקטיבי ונוגע. “שרוכים" יצא בשלהי העשור הקודם, והוא אחד הסרטים הישראליים המרגשים של השנים האחרונות.
כפי שקורה בדרך כלל לגיבורי סרטים מסוג זה, הוא עושה עסקה עם השטן. במקרה זה השטן לובש את דמותו של שלום רוזנטל, גנגסטר קטן עם שיגעון גדלות, שמתרשם מיכולותיו של ואן דאם הישראלי ומגייס אותו לפעילויותיו המפוקפקות.
מני יעיש הוא מהקולנוענים הישראלים הנדירים המשלבים מוטיבים יהודיים בעבודותיו - הוא עשה זאת גם בסרטו “המשגיחים" ובסדרה “ג'ודה". גם ב"אבינו", בצד המכות והרובד הרגשי, יש עומק תיאולוגי, והוא עוסק בחטא ועונש, בגאולה ובאמונה. יעיש הוא אחד מהקולנוענים המוכשרים שצמחו בישראל בשני העשורים האחרונים, אבל כמו שאר עמיתיו כרגע, מתמקד כיום בעיקר בעשייה טלוויזיונית. מזל שיש בנטפליקס מיני־ארכיון של הקולנוע הישראלי, כך שאם ההווה לא משהו והעתיד עוד פחות, אפשר לפחות להתרפק על העבר.
התרעות פיקוד העורף