"שליחות קטלנית", שהושקעו בו 6.4 מיליון דולר, הכניס למעלה מ־80 מיליון דולר. סרט ההמשך, "שליחות קטלנית 2 - יום הדין", הופק ב־1991 בתקציב של 100 מיליון דולר ושלח את גרינברג לטקס פרסי האוסקר כמועמד על הצילום הטוב ביותר.
"לא באתי לצלם סרט, באתי לעשות סרט", הוא אומר. "הייתה לי האפשרות לבחור את העבודה שלי ולא עשיתי סרטים בשביל הכסף, היה חשוב לי שיהיה בו משהו מעבר. אהבתי את האתגר, את הפרויקט. בחרתי לקחת כעבודה סרט שהסיפור שלו דיבר אליי, ושהשחקנים והסטודיו שאני עובד איתם יהיו מוכשרים. זו הייתה תקופה שעבדתי בטירוף, העבודה הייתה סוחטת אבל נהניתי מכל רגע. את כל הטכנולוגיות למדתי בעצמי. לא למדתי בבית ספר לקולנוע ולא עברתי את התהליך הרגיל של להתחיל כעוזר צלם ולהתקדם לאט - ישר הגעתי להיות צלם ראשי".
מפולין לישראל
גרינברג נולד בקרקוב שבפולין באפריל 1936 למשפחה אמידה, לאב שהיה קצין בכיר בצבא הפולני ובהמשך שימש כסוכן יבוא, ולאם עקרת בית. "הייתי בן שנתיים וחצי כשפרצה מלחמת העולם השנייה, וההורים שלי החליטו לברוח לכיוון הגבול עם רוסיה", הוא מספר. "דוד שלי לקח אותנו באוטו, עד שנגמר הדלק באמצע הדרך ונאלצנו ללכת ברגל. בגבול הרוסים חשבו שאנחנו מרגלים, ושלחו אותנו לסיביר. היינו שנתיים וחצי בסוג של מחנה שבויים, שבו התנאים לא היו כל כך רעים. ב־1943, כשהתחילו להגיע השבויים הגרמנים, הרוסים פינו אותנו ברכבות לאוזבקיסטן. אבא שלי נפטר שם שבועיים לפני שהמלחמה הסתיימה, ואמא שלי נשארה לבד עם ארבעה ילדים. היה קשה, כי אמא לא עבדה וכל הרכוש שלנו נשאר בפולין. ב־1945 חזרנו לקרקוב, אבל לא יכולנו להיכנס לשכונה שלנו, כי נאמר לנו שאם יתפסו שם יהודים - ירצחו אותם. גרנו חמישה אנשים בחדר אחד בדירה של דודה שלי, שלא ברחה מפולין, וב־1950 עלינו לישראל".
בצבא שירת גרינברג כצלם בחיל האוויר ועם שחרורו חזר לאולפני גבע, הפעם לעבודה כטכנאי וצלם עבור יומני גבע. "התחלתי לצלם סטילס בשחור ולבן ולפתח במעבדה", הוא אומר. "אני לא יודע להסביר לך מאיפה הגיעה האהבה שלי לצילום, אני חושב שיש לי עין טובה, אני יודע לספר סיפור טוב דרך העדשה, והייתה לי אמביציה להצליח בגדול, דווקא בגלל המקום ההרוס שממנו באתי לארץ".
ב־1963 צילם גרינברג את "בירושלים", סרט תיעודי קצר של פרלוב, שזכה בפרס בפסטיבל ונציה ונחשב נקודת ציון משמעותית בקולנוע הישראלי וחלוץ הז'אנר הפיוטי. "זה היה הסרט הצבעוני הראשון שצילמתי", מספר גרינברג. "מתוך קשרים אישיים וידידות, הייתה לי הבנה טובה עם דוד. תקשרנו בזמן הצילומים במבטים, גם בלי שהיינו צריכים לדבר".
סינמה סקופ
גרינברג החליט לצלם את הסרט בשיטת סינמה סקופ, המאפשרת הקרנה על מסך רחב. "ראיתי את הלוקיישן, את הים, את הצריף של אביגדור והבנתי שזה הכי אידיאלי לסרט, למרות שהשיטה לא הייתה נהוגה בישראל. זה עשה הבדל גדול", הוא מספר. "הסרט נעשה כמעט בלי כסף, בתנאים דלים. כל הצילומים התקיימו בחוף מציצים עד תחנת רדינג. להורים של אליה, אשתו של אורי, הייתה חנות דגים בכניסה לנמל תל אביב הישן. צילמנו שם את הסצינה שפותחת את הסרט, ויצרנו מחשבה שזה צולם ברמלה. לשיסל הייתה מכונית פורד מודל 1942. את ציוד הצילום והתאורה הכנסנו לבגאז' של האוטו. מכיוון שהאוטו לא נסע, היינו דוחפים אותו מלוקיישן ללוקיישן בעצמנו. לאורי ולי היה ריספקט גדול אחד לשני, והיה מרגש לראות את הדינמיקה בין אריק איינשטיין לבין אורי, את שיתוף הפעולה וההבנה ביניהם".
בשנות ה־70 וה־80 ביים גרינברג שורה של סרטים שהפכו לשוברי קופות: "עבדתי עם במאים רבים בארץ ובחו"ל, גם כאלה שקיבלו אוסקר. בחו"ל במאים באים לסט מתוך עצלות. הם מפונקים. לעומת זאת, במאי כמו משה מזרחי, שהיה גם חבר קרוב שלי, מגיע מוכן ומסודר לסט, יודע בדיוק מה הוא רוצה ומה צריך לצלם. זה היה תענוג לעבוד עם במאים כמותו, אנשים שאפשר לסמוך עליהם".
"היינו מגיעים לצילומים בשש בבוקר והולכים הביתה עם אור הבוקר, לפעמים 24 שעות עבודה. באותה תקופה ראיתי בחוברת קולנוע אמריקאית שיש מצלמה חדשה ומשוכללת, שאפשר להחזיק על הכתף. בארץ לא ידעו מה זה בכלל. אמרתי למנחם שאני רוצה את המצלמה הזאת, כי ידעתי שזו הדרך הכי יעילה לצלם בתוך הצפיפות הנוראית על הסט. מנחם ארגן את המצלמה ואת כל הסרט צילמתי איתה. בלעדיה לא היינו גומרים את הסרט בזמן שמנחם רצה".
בשנת 1980, במקביל לעזיבתם של גלובוס, גולן ודוידזון את הארץ, עבר גם גרינברג לארצות הברית כדי לנסות שם את מזלו: "אני מאוד אוהב את ישראל, אבל הרגשתי שאין לי כבר לאן להתקדם בארץ. עשיתי הכל והגעתי לפסגה. חיפשתי אתגר אחר, והוליווד נראתה לי מתאימה. זה היה הימור, כי לא היו לי שום קשרים שם. הייתה התלבטות מאוד גדולה במשפחה, ובדיעבד זה היה טירוף מבחינת קריירה ופרנסה לעזוב מקום בטוח כמו ישראל ולעבור עם אישה ושלושה ילדים למקום זר, למקום שבו אף אחד לא מכיר אותי וכל מה שעשיתי בארץ לא נחשב. אבל הייתי בולדוזר ודחפתי קדימה.
"אני, אשתי והילדים שלי לא ידענו אנגלית, עד היום הרבה אנשים באמריקה לא מבינים מה אני מדבר. לא הייתה לי שפה, לא כסף ולא עבודה, ובכל זאת האמנתי בעצמי, כי ידעתי קולנוע וידעתי שאני טוב. כנראה הייתי אמביציוזי וכנראה הייתה לי עין טובה שהמפיקים והבמאים זיהו. כשהגעתי, עבדתי עם מנחם על שלושה סרטים כי הייתי צריך פרנסה, אבל מעבר לזה לא רציתי לעבוד איתו, כי היה לי כיוון אחר. לא רציתי לעזוב את ישראל כדי לעבוד עם מנחם גולן, רציתי לצלם את הסרטים ההוליוודיים המובילים".
וכך היה. לאחר שורת סרטים קטנים הגיעה הפריצה הגדולה של גרינברג בתעשיית הסרטים הבינלאומית, עם "שליחות קטלנית". מאז צילם עשרות סרטים והגשים את שאיפתו להפוך לצלם מוביל בליגה של הגדולים.
צריך לדעת לפרוש
ב־2006, בגיל 70, צילם גרינברג את סרטו האחרון "נחשים על המטוס" בכיכובו של סמואל ל. ג'קסון - ופרש מהתעשייה. "לכל דבר יש סוף, והרגשתי שהגיע הזמן לפרוש, צריך לדעת מתי ואיך לעשות את זה", הוא אומר. "בשלב מסוים הפסקתי לקבל הצעות לסרטים מובילים, כי כל האנשים שעבדתי איתם כבר פרשו, אז ניסיתי את מזלי בסרטים עצמאיים, אבל הבמאים לא האמינו שאני, שבא מהתקציבים הגדולים, ארצה לעבוד איתם בתקציבים זעומים. כשבא העידן הדיגיטלי הבנתי שזה לא מתאים לי ופרשתי".
מאז שפרש, משקיע גרינברג בחיי המשפחה, בטיולים, במנוחה ובצפייה בסרטים חדשים, גם ישראליים. "עבדתי קשה כל השנים וכשהגעתי לאן שרציתי, אני מרגיש שלם עם כל ההחלטות שלי בקריירה, גם עם הפספוסים", הוא אומר. "אני עוקב אחרי מה שקורה בישראל ולבי כואב לראות את מה שקרה ב־7 באוקטובר. אני מקווה ומתפלל שיבואו ימים טובים יותר לישראל".
"אם מישהו עשה סרט אומנותי מכסף שגייס דרך קרנות ומלגות וראו אותו 50 אלף איש, אז מה? זה לא נחשב הצלחה. בשעתו כל אדם שלישי היה מגיע לקולנוע, וכיום אנשים כבר לא הולכים לקולנוע, כי אין סרטים שימשכו אותם. אם הסרט מצליח בקופות ונמכר בחו"ל, אז יש להניח שהיוצר ימצא מימון, ימצא מפיק שישיג את המשאבים, יקדם ויעשה את הפרויקט. ככה תעשייה עובדת. זה ששולחים סרט אומנותי לפסטיבלים ומקבלים הכרה לא פותר כלום. מתי סרט מצליח? כשהוא מביא אנשים לקולנוע, ואת זה אין בארץ. הייתי בפסטיבלים שונים כשופט, אבל מאסתי בזה כי הבנתי שהפסטיבלים הם פוליטיים ולא רציתי לבזבז את הזמן שלי. חסרים היום מפיקים אמיתיים כמו מנחם גולן או מרדכי נבון, כאלה שמוכנים לקחת על עצמם את הסיכון ולא להיות תלויים בחבורת בירוקרטים חסרי הבנה בקולנוע. חבל שאין תמיכה ממשלתית אמיתית בזה".
מלבד המועמדות לאוסקר וזכייה בפרסים בינלאומיים, גרינברג גאה על המועמדות לפרס The American Society of Cinematographers, שנחשב לאוסקר של הצלמים: "העריכו אותי, ועדיין מעריכים ופונים אליי אנשים מכל העולם כדי לראיין אותי על סרטים שצילמתי, וזה מרגש אותי בכל פעם מחדש".
התרעות פיקוד העורף