"לא חשבתי שאגיע לגיל 90 ועדיין אעבוד", אומר גבי עמרני בתחילת פגישתנו. "עד גיל 85 עבדתי ברצף, ובשנים האחרונות אני עובד כמה שאני יכול, פה ושם, במגבלות של הגיל".
"זה שאני לא יכול לעבוד באותה תדירות לא עושה לי דיכאון, כי בשלב מסוים אדם אומר לעצמו שהוא נתן את כל כולו לעבודה, גם לעבודה המקצועית וגם לטיפוח המשפחה, שגם זו עבודה. אם יש תפקיד מדהים שאני מרגיש שמתאים לי – אני לא יכול לסרב לו. הגוף הוא ממזר גדול, הוא נותן כוח ואנרגיה לעשות את התפקיד. לפעמים מציעים לי תפקידים שאני פוסל, כי אני מרגיש שהם פחות מתאימים לי. עכשיו אני לא יכול לעשות תפקידים שדורשים ממני לעמוד הרבה או להתאמץ פיזית. קשה לי לקפץ על הבמה כמו בעבר, קשה לי להתעורר בבוקר".
"אחר כך חטפתי דלקת ריאות חמורה ואושפזתי זמן מה בבית החולים. יצאתי מזה חלש. כשהחלמתי, חטפתי כאבי גב עד שנאלצתי להחמיץ, לראשונה, הצגות של 'אשכבה' ששיחקתי בתיאטרון הקאמרי. בקיצור, בגיל שלי כשאתה מתחיל טיפולים, אתה הופך לבן בית בקופת חולים. זה לא תענוג גדול כשיש בעיות בריאותיות, אבל בכל זאת בכל שנה נוספת שאני גונב – אני מבסוט".
"אז יש לי את ההרגשה של הגיל, זו המציאות ואומנם אני לא רץ כל בוקר את ריצת החרמון, אבל אני משתדל להפיק את המיטב. עכשיו אני רוצה ליהנות כמה שיותר מהחיים, לטייל עם האישה, לבלות, לנסוע, לראות עולם. אני מרגיש שעשיתי מספיק והמטרה העיקרית שלי היא להיות בריא. זה הכי חשוב".
עמרני, חתן פרס אופיר על מפעל חיים ומהשחקנים הוותיקים בישראל, שומר על פלפולי לשונו וחוש ההומור האופייני לו. הוא יושב בחצר ביתו המטופח ברמת גן. האווירה רגועה, פסטורלית כמעט. הוא אוחז בסיגר, שממנו לא נפרד. בדיוק לפני שנה, בחול המועד סוכות, נפגשנו בסוכתו, כמה עבר על כולנו מאז. "יש בי מועקה שקשה להיפטר ממנה", הוא אומר.
"פתאום משהו השתבש לנו לגמרי. השינוי במדינה התחיל אחרי הקורונה, כשהפוליטיקה כבשה את מלוא תשומת הלב והובילה לפילוג. זה שובר לי את הלב. קשה ועצוב לראות את המדינה מתפוררת. אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל משהו השתבש, וכרגע המצב במדינה בלתי נסבל, זה לא מתקבל על הדעת ולא אמור להיות ככה. בכל מדינה יש מריבות קטנות, חילוקי דעות, אבל כאן כל אחד רוצה לשחוט את השני, ואני מתכוון ליהודים מול יהודים. זה עושה אותי עצוב, מופנם, אין לי חשק אפילו לדבר עם חברים".
אחד מהחבר'ה
הקריירה הענפה שלו מתפרשת על פני יותר מ־70 שנה. "אני לא אדם נוסטלגי", הוא אומר. "אני לא מרבה להתרפק על העבר ולהיזכר במה שהיה. ההווה והעתיד הם הכי חשובים לי ולמשפחה שלי".
ובכל זאת, אנחנו נישאים על גלי הזיכרונות אל שכונת נחלאות בירושלים, שם נולד באוקטובר 1934. "הייתה לי ילדות נהדרת", הוא אומר. "גדלתי בשכונה שהייתה 'מעורב ירושלמי', היו בה משפחות מכל העדות. קיבוץ גלויות של ממש. כילד התפללתי בבית כנסת של יוצאי חלב ואיראן, ולמדתי בבית ספר אליאנס, שכלל תלמידים אמידים וגם עניים, דבר שגרם לי להרגיש שווה בין כולם".
"לא היינו בית עשיר, וכדי לצאת לפעולות בתנועת הנוער, אחיותיי היו מלוות לי את החולצות שלהן כדי שאיראה נקי ומסודר. כילד שלא בא ממשפחה עשירה, פתאום מצאתי את עצמי מבלה בבית של חברים מהתנועה שיש להם בבית טלפון, מה שנחשב מותרות אז. עם כל זה הצלחתי להשתלב ולהתאקלם. כדי להסתדר בתוך הבדלי התרבויות האלה היה צריך להיות אומן, ולכן אני הייתי המצחיקן של החבורה".
בגיל 15 הצטרף לגרעין של השומר הצעיר, ועבר איתו לקיבוץ בית אלפא. לאחר הגיוס לצבא, כלוחם קרבי בנח"ל, הוצב יחד עם הגרעין בקיבוץ דן. "מפקד הנח"ל רצה לקבץ כמה חיילים מוכשרים מכל מחנות הנח"ל ולהעביר אותם קורס שירה, כלומר ללמד אותם שירים ישראליים שנשכחו", הוא מספר.
סטריאוטיפ של חלטוריסט
"ככה אחרי שהייתי מסיים את העבודה בקיבוץ, הייתי מחלטר בהופעות בתל אביב. ניצלתי כל שקל מההכנסות שלי מהחלטורות האלה. לא נתתי את הכסף לקיבוץ והשתמשתי בו כדי לממן לימודי פיתוח קול בתל אביב. כך התחלתי לעצב את עצמי לאט".
בין ההפקות הבולטות שבהן השתתף היו גם "עקידה", "אשכבה", "הבכיינים", "הזונה מאוהיו" ו"יש לי כנרת", תפקיד שעליו זכה בשנת 2000 בפרס התיאטרון הישראלי בקטגוריית שחקן השנה. "אף פעם לא רציתי שיתייגו אותי לתפקיד מסוים, לסטריאוטיפ מסוים בתיאטרון", הוא אומר.
"תמיד הייתי בררן בתפקידים שבחרתי ולא הייתי מוכן לשחק כל תפקיד שמציעים לי. לא רציתי שמישהו יחשוב שאני יודע לשחק רק את הדמות של המזרחי. רציתי שיידעו שאני מסוגל לשחק תפקידים שונים. זה משהו שתמיד דגלתי בו, החל מההצגה הראשונה שבה שיחקתי ועד היום".
"בימיו האחרונים, כשהוא שכב בבית החולים, עבדנו יחד על המחזה שלו 'הבכיינים'. עשינו חזרות על מיטת חוליו, ובסיום כל חזרה היינו יוצאים מהחדר ומתפרקים בבכי. זו הייתה פרידה כואבת".
מהו קיפוח
לצד תפקידיו הבלתי נשכחים בתיאטרון, עמרני הגיע לכל בית בישראל דרך הסרטים והסדרות שבהם כיכב. הסרט הראשון שבו השתתף היה "פורטונה" ומאז הרשימה כה ארוכה שקשה להרחיב עליה בין דפים אלו, וכוללת בין היתר את "משפחת צנעני", "השוטר אזולאי", "סלומוניקו", "לופו בניו יורק", "הצילו את המציל", "מבצע יונתן", "מלך ליום אחד" ו"שגעון של אבא".
"הרבה שנים צחקו על הסרטים שאני וחבריי עשינו, והיה מאוד קל לפתוח את הפה ולהגיד על מה שמכונה 'סרטי בורקס' שזו לא איכות", הוא אומר. "תמיד אמרו שהסרטים האלה פוגעים בבני עדות המזרח, שהם מציגים את המזרחיים באור נחות ונלעג, אבל לא חשבנו על הדברים האלה בכלל. לא גדלנו על סרטים ישראליים, אנחנו התחלנו את זה. התחלתי את הקריירה בסרטים כמו 'הפריצה הגדולה', 'המטרה טיראן' ו'מבצע יונתן', שבהם גילמתי לוחם. אף אחד לא חשב עליי אז כשחקן מזרחי".
"עשיתי המון סרטים שלא שייכים לשום דבר שיש בו אלמנט 'מזרחי', ועדיין אנשים צמודים לסטיגמה הזאת. אלו היו סרטים עממיים, זה לא קולנוע צרפתי. עשו פה סרטים על תל אביב, ירושלים, על השווקים והשכונות. הקהל היה צמא לראות את הסרטים האלה, להכיר את הרחוב. גם היום הקהל אוהב את זה. אחר כך, לאט־לאט ניסו לעשות סרטים יותר מודרניים ופחות עממיים, והקהל הרים גבה ולא הרגיש שזה הוא. בסוף היוצרים והבמאים מצאו את האיזון הנכון בין העממי למודרני ובנו את הקולנוע הישראלי".
הדור הבא
בזמן שאנחנו יושבים ומשוחחים, ורדה מגיעה. היא בת זוגו ב־50 השנים האחרונות, אבל הם מתנהגים כמו זוג צעיר. היא מנשקת אותו, מביאה לו מים, בודקת שהוא בסדר. הוא מרעיף עליה שבחים ומחמאות.
התרעות פיקוד העורף