אולם הסרט אינו נקי מחסרונות. הוא משתהה יתר על המידה בהצגת פרטים ביוגרפיים בסיסיים על נתניהו ("נולד ב-", "גדל ב-"), על חשבון מה שהצופים באמת מצפים לראות - קטעים מהחקירות עצמן. זאת, למרות אורכו הנדיב של הסרט - קרוב לשעתיים.
הקטעים שחושפים את התנהלותה של שרה נתניהו מרתקים. העדויות על דרישותיה לשמפניה יקרה ותכשיטים מאנשי עסקים המבקשים טובות מבעלה מציירות תמונה של זוג שאיבד כל קשר למציאות הישראלית. דמותו של יאיר נתניהו מצטיירת כקיצונית יותר מזו של אביו, בהתבטאויותיו הנחרצות מימין ובשימושו המתוחכם ברשתות החברתיות, שם יצר את מה שמכונה לכאורה "מכונת הרעל".
נקודת המפנה בסרט מגיעה עם רגעי המחאות ההמוניות נגד הרפורמה המשפטית, שכזכור נתפסה בעיני רבים כניסיון של נתניהו להימלט מהעמדה לדין. "תיקי ביבי" מגיע לשיאו הטראגי עם אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיהם. בלום טוענת, כי המשך המלחמה ללא פתרון נראה לעין, משרת את האינטרס האישי של נתניהו להישאר בשלטון ולהימנע מהעמדה לדין.
עדות מרגשת של ניצולה מקיבוץ בארי מספקת נקודת מבט אנושית וכואבת על המחיר שמשלמת החברה הישראלית. דבריה על הצורך באמירת אמת ופיוס, מהדהדים לאורך כל הסרט ומזכירים לצופים, שמעבר לדרמה המשפטית והפוליטית, מדובר בסיפור אנושי עלינו - חברה שנקרעת מבפנים.
"תיקי ביבי" הוא סרט חשוב לא רק בגלל תיעודי החקירות שהוא חושף, אלא בעיקר בגלל יכולתו לקשור בין הפרטי לציבורי, בין השחיתות האישית להרס המרקם הדמוקרטי. הסרט מצליח להראות כיצד פרשיות שחיתות לכאורה "קטנות" של סיגרים ושמפניה הובילו בסופו של דבר למשבר חוקתי עמוק ולשינוי דרמטי בפני החברה הישראלית. זהו סרט שמזכיר לנו שהסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה מגיעה משחיתות שלטונית, וכי המחיר אינו נמדד רק בשקלים, אלא גם באיתנות החברה והמדינה ובחיי אדם. כמובן שנתניהו חף מפשע עד שיוכח אחרת.
התרעות פיקוד העורף