סיפור הפקת הסרט דרמטי כמעט כמו העלילה עצמה. ראסולוף צילם את הסרט בחשאי באיראן, וכשהוא נבחר לפסטיבל קאן, החל המשטר לחקור את צוות השחקנים והיוצרים. ימים ספורים לפני תחילת הפסטיבל, נגזרו על הבמאי שמונה שנות מאסר ועונש מלקות. בצעד נועז ומסוכן, ראסולוף נמלט מאיראן במסע שארך 28 ימים והגיע לאירופה, שם הושלמה עריכת הסרט. כיום הוא חי בגלות בגרמניה, בעוד רוב השחקנים מנועים מלצאת מאיראן. הסרט, שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, ופתח בסוף השבוע את פסטיבל חיפה ה-40, הוא יצירה קולנועית מפעימה שחושפת את הקרעים העמוקים בחברה האיראנית.
כאמור, הסרט מתרחש על רקע המחאות שפרצו באיראן בספטמבר 2022. ראסולוף משלב בתבונה קטעי ארכיון אמיתיים מההפגנות שהועלו לרשתות החברתיות, היוצרים דיסוננס חריף מול השידורים בטלוויזיה הממלכתית. כשאקדח השירות של אימאן נעלם באופן מסתורי, המתח המשפחתי מטפס לגבהים חדשים והופך למיקרוקוסמוס של המשבר הלאומי.
השחקנים, שרובם מנועים כעת מלצאת מאיראן, מגישים משחק מדויק ורגיש. במיוחד בולטת גולסטאני בתפקיד האם, שעוברת מסע נפשי מטלטל מאישה צייתנית למי שמתחילה להטיל ספק במערכת כולה. סצנת החקירה, בה אימאן חוקר את בנותיו כשעיניהן מכוסות, היא רגע קולנועי רב-עוצמה שממחיש את חדירת האלימות המשטרתית אל תוך התא המשפחתי.
למרות שהסרט נמשך כמעט שלוש שעות וחלקו האחרון נוטה למלודרמטיות, אלו פגמים קטנים מול העוצמה הכוללת. ראסולוף מצליח לספר סיפור אוניברסלי על התנגשות בין דורות ועל המחיר של שתיקה מול עוול, תוך שהוא מספק לצופה המערבי הצצה נדירה אל מאחורי הפרגוד האיראני.
התרעות פיקוד העורף