רונאן מגלמת את רונה, ביולוגית מתלמדת שחייה בלונדון מתפרקים תחת משקל התמכרותה לאלכוהול. אחרי לילה אלים במיוחד שמסתיים בתקיפה, היא מחליטה לעבור תוכנית גמילה של 90 יום ולחזור הביתה לאיי אורקני. שם, בין הצוקים השחורים והים הסוער, היא מנסה לבנות את חייה מחדש.
פינגשייט מנסה לשלב בין הדרמה האישית לבין האלמנטים הויזואליים המרהיבים, אבל מתקשה למצוא את הטון הנכון. היא בוחרת לספר את הסיפור בקפיצות זמן בין העבר להווה, משתמשת בטריק ויזואלי של שינויי צבע בשיערה של רונה - כחול בימי השתייה בלונדון, כתום בהווה המפוכח. זהו פתרון מעניין, אבל לא מספיק כדי להעניק לסרט את העומק הדרמטי שהוא זקוק לו.
רונאן, כמו תמיד, היא הסיבה העיקרית לצפות בסרט. היא מגלמת את רונה בעדינות ובמורכבות, מצליחה להעביר את הכאב והבלבול של דמותה בלי ליפול למלודרמה. במיוחד מרשימות הסצנות השקטות, בהן היא מתבוננת בים או בוהה בחלל. רונאן יודעת להעביר עולם שלם של רגשות במבט אחד.
יש בסרט ניסיון מעניין לחבר בין עולם הטבע לבין המצב הנפשי של רונה. הסצנות בהן היא מתנדבת בשמורת הציפורים, עוקבת אחר מינים נדירים של עופות, יכלו להיות מטאפורה יפה למסע שלה עצמה. אבל גם כאן הסרט מתקשה למצוא את האיזון הנכון בין הסמלי למציאותי.
"הבריחה" סובל גם מקצב איטי מדי ומחוסר מיקוד נרטיבי. בניסיון להיות נאמן לספר המקור, הסרט מנסה להכיל יותר מדי רעיונות ונושאים: התמכרות, טראומה משפחתית, חיפוש עצמי, הקשר בין אדם לטבע - אבל לא מצליח להעמיק באף אחד מהם. התוצאה היא סרט שלמרות הרגעים היפים שבו, נשאר ברמה של "כמעט טוב".
חובה לציין שלמרות הכל, הסרט בהחלט ראוי לצפייה, אם רק בשביל לראות את רונאן בעוד תפקיד מופתי שככל הנראה יזכה אותה במועמדות לאוסקר. פשוט יש כאן הבטחה לסרט גדול שלא מצליח להגשים את עצמו במלואו.
התרעות פיקוד העורף