לא קל לעשות קומדיה על השואה: עוד יותר קשה לעשות קומדיה אינטליגנטית טובה על השואה. אבל ג'סי אייזנברג, בסרטו השני כבמאי, מצליח במשימה הכמעט בלתי אפשרית הזאת עם "כאב אמיתי" - דרמה מצחיקה ומרגשת שעולה היום (שלישי) לאקרנים, ומתרחשת במהלך סיור מודרך על השואה בפולין.
הסרט עוקב אחר שני בני דודים יהודים-אמריקאים: דייוויד (אייזנברג) - איש פרסום דיגיטלי, נשוי ואב, ובנג'י (קירן קלקין) - בטלן שחי בבית אמו ומעשן קנאביס. השניים, שהיו קרובים בצעירותם והעבירו לילות של הוללות בברוקלין, התרחקו עם השנים. כעת הם יוצאים למסע משותף בפולין בעקבות סבתם האהובה שנפטרה לאחרונה, ניצולת מחנה מיידנק.
קלקין, טרי מהזכייה באמי על תפקידו ב"יורשים", מגלם את בנג'י בווירטואוזיות שתזכה לו ככל הנראה גם מועמדות לאוסקר. הוא יוצר דמות בלתי נשכחת של אדם שמרגיש יותר מדי, שחי בעוצמות גבוהות מדי, ושנושא על כתפיו משא רגשי שקשה לו להכיל. כשהוא משתלט על פסנתר בלובי המלון ומוביל את הקבוצה בשירה, או כשהוא מתפרץ על המדריך שמרצה יותר מדי על היסטוריה במקום להרגיש אותה - אי אפשר להתנגד לכריזמה שלו.
מולו, אייזנברג מגלם בעדינות את דייוויד המאופק והחרדתי, שמתקשה להבין את בן דודו הכאוטי אך עדיין אוהב אותו ללא תנאי. בסצנה מרגשת במיוחד, כשדייוויד נאלץ להסביר לקבוצה את מצבו הנפשי של בנג'י, אייזנברג חושף את השכבות העמוקות של דאגה, תסכול ואהבה שמאפיינות את היחסים ביניהם.
הסיור עצמו, בהדרכת מדריך בריטי נלהב (וויל שארפ), כולל קבוצה מגוונת של דמויות שהגיוני לאצור יחד רק בטיולים מאורגנים: זוג מבוגר, גרושה טרייה (ג'ניפר גריי), ופליט ממלחמת רואנדה שהתגייר. דרך עיניהם אנחנו רואים את פולין של היום - מדינה שבה העבר היהודי לוקה בחסר, נוכח היעדרן של הקהילות היהודיות. ביקור בכפר ילדותה של הסבתא מוביל לשדה ריק, והנסיעה ברכבת מקבלת משמעות אפלה כשבנג'י מסרב לשבת במחלקה ראשונה "כמו הנאצים".
מה שהופך את "כאב אמיתי" לסרט יוצא דופן הוא היכולת שלו לשלב הומור וכאב בצורה טבעית ואותנטית. אייזנברג כותב ומביים בביטחון מפתיע, ומצליח לגעת בנושאים כבדים - טראומה בין-דורית, בריאות נפשית, והקשר המורכב בין זהות יהודית לזיכרון השואה - בלי להיכנע לרגשנות זולה או להומור מזלזל.
הביקור במחנה מיידנק, שמגיע לקראת סוף הסרט, מצולם בפשטות מצמררת על ידי הצלם מיכאל דימק. אין מוזיקה דרמטית או זוויות צילום מתוחכמות - רק המציאות הקשה של המקום, והתגובות השונות של הדמויות אליה. בנג'י הוא היחיד שמתמוטט בבכי, בעוד שאחרים מגיבים בשקט מהורהר. זה רגע שבו הסרט מפסיק להיות קומדיה, אבל גם לא נופל למלודרמה.
"כאב אמיתי" הוא בסופו של דבר סרט על הדרכים השונות שבהן אנחנו מתמודדים עם כאב - אישי והיסטורי. הוא מזכיר לנו שלפעמים הדרך היחידה להתמודד עם הכאב הזה היא פשוט להיות שם בשביל האנשים שאנחנו אוהבים, גם כשאנחנו לא מבינים אותם עד הסוף. עם כל הצ'יזיות שנלווית לפסקה הזאת - זהו סרט שאפתני בעל תקציב זעום יחסית (שלושה מיליון דולר), שמצליח לומר דברים גדולים, ועושה זאת בחן ובאנושיות נדירים.
בתקופה שבה הזיכרון היהודי הופך לעיתים קרובות לכלי פוליטי, "כאב אמיתי" מצליח להחזיר אותנו לממד האנושי והאינטימי של ההתמודדות עם העבר. למרות שהמילה "ישראל" לא מוזכרת ולו פעם אחת, מתוך מה שאפשר לשער כאינטרסים מסחריים/חששות ברורים של אייזנברג, זהו סרט שכל ישראלי יוכל להזדהות איתו, גם אם הסיפור מתרחש רחוק מכאן מבחינה פיזית ומבחינת סדר היום. כי בסופו של דבר, מדובר בסיפור על משפחה והדרך שבה אנחנו נושאים את העבר איתנו, גם כשאנחנו מנסים להתקדם קדימה.