גבירותיי ורבותיי, הסקס חוזר! אחרי תקופה של בצורת פוריטנית, כמה מהסרטים המדוברים של השנתיים האחרונות מעמידים במרכזם מין ומיניות, ולעיתים גם מציגים סצינות פרובוקטיביות ועירום פרונטלי. מדובר למשל ב"אנורה", “קוויר", “סולטברן", “מתחרים", “משחק הוגן" ועכשיו מצטרף לרשימה גם “בייביגירל", שעלה לאקרנים בישראל בסוף השבוע.
הסיבות לפריחה הזאת מגוונות. קודם כל, סקס מן הסתם תמיד עניין את הצופים (ואת הקוראים!). דבר שני, זו תגובת נגד להלך הרוח בשנים האחרונות - השמרנות של הימין מצד אחר ומשטור השיח של “הליברלים" מהצד השני. הטרנד הזה גם מתחבר למגמה הכללית שמבקשת לשכתב את הדרך שבה סיפרו לנו סיפורים. אם בעבר המבט בסרטים כאלה היה גברי וסטרייטי, הלהיטים החדשים עושים זאת מנקודת מבט קווירית ו/או עוסקים בשליטה ובתשוקה של נשים. כך, למשל, “בייביגירל" עוסק באורגזמה הנשית, וזה נכון גם לגבי “נוספרטו", שאף הוא עלה השבוע לאקרנים.
ויש גם סיבה צינית יותר. כיום קשה יותר מתמיד למכור סרטים, וכמובן שסקס הוא שיטת השיווק הקלה והאפקטיבית ביותר. נוסף לכך, המדיה החברתית הפכה לצינור הכי חשוב בקידום להיטים קולנועיים, וסצינות מין הן חומר מעולה לדימויים וקטעים ויראליים. כך קרה עם אחד הרגעים הכי בולטים ב"בייביגירל", שבו הגיבורה בגילומה של ניקול קידמן זוחלת על ארבע ושותה חלב לברכיו של גבר צעיר ממנה ובנוי לתלפיות. כמובן גם כי שניהם חצי עירומים. ולא, זה לא ספוילר - זה קורה בשלב מוקדם יחסית של העלילה, ובכל מקרה הקטע הזה כבר מסתובב ברשת כחלק מהיח"צ הרשמי של הלהיט.
התסריט והבימוי הם של הקולנוענית ההולנדית הלינה ריין, שעשתה את טבילת האש האמריקאית שלה לפני כשנתיים עם “Bodies Bodies Bodies", שלא הופץ בישראל אבל עורר תהודה בארצות הברית. מעבר לטרנד הסקסי הכללי, העלילה שלו מתכתבת עם שני תתי־ז'אנרים ספציפיים שפורחים לאחרונה: סרטים על יחסים מיניים בין אישה לגבר צעיר ממנה, כפי שראינו ב"הרעיון שהוא אתה" ו"פרשה משפחתית", שגם בו כיכבה קידמן; וסרטים וסדרות על סקס בעולם התאגידי, כמו למשל “משחק הוגן" ו"התעשייה".
קידמן מגלמת פה מנכ"לית של חברת רובוטיקה, שכמאמר הקלישאה, נראה שיש לה הכל: היא זוכה להצלחה מקצועית מרשימה, עובדת במשרדים מפוארים בניו יורק ויש לה בית מפואר לא פחות, עם בן זוג מסוקס, בגילומו של אנטוניו בנדרס, ושתי ילדות חמודות. אלא מה - מתברר שהיא מעולם לא חוותה אורגזמה במסגרת הזוגיות שלה.
מפיצי הסרט בחו"ל, האולפן המשגשג A24, פרסמו פוסט עם התגובות הכי מצחיקות עליו, ואחת מהן הייתה “אני לא מאמינה שאנטוניו בנדרס כל כך גרוע במיטה". זה באמת אחד הטוויסטים היפים כאן. “בייביגירל" היה יכול ללכת בדרכם הבנאלית של סרטים קודמים רבים ולתאר את בן זוגה של הגיבורה כגבר אפרורי, אבל הוא מראה שגם מי שנראים כמו מאהבים לטיניים לוהטים לא בהכרח מספקים את הסחורה.
ההזדמנות לתיקון מגיעה כשלמשרדה של הגיבורה צועד מתמחה צעיר ויפה תואר, בגילומו של האריס דיקינסון. הוא לא הולך סחור־סחור, וחיש קל חוצה את הקווים ומתחיל לחלק לבוסית שלו הוראות, שרבות מהן נושאות אופי מיני. מכאן קצרה הדרך לאותה סצינת חלב מפורסמת, וגם לסצינות אחרות שעוסקות בשליטה ובתשוקה, ועושות זאת בצורה בוטה.
“בייביגירל" ערך את הבכורה שלו במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל ונציה וזכה בסך הכל לביקורות מעולות, גם אם לא נחשב כפייבוריט לאוסקר או משהו כזה. במובן מסוים אפשר להבין את ההתלהבות. יש בו כמה רעיונות מעניינים - נוסף לאלה שכבר הוזכרו, הוא גם משתעשע בצורה מתחכמת עם הנורמות לגבי יחסי מרות במקום העבודה ומתאר כיצד עובדים זוטרים מנצלים אותן לטובתם.
הפסקול פשוט משגע, וכולל בין השאר את השיר הכי טוב זה שנים של המוזיקאית הנפלאה סקיי פרירה. גם עבודת הבימוי והצילום של הבמאית ושל השותף הקבוע שלה, הצלם ההולנדי ג'ספר וולף, מיומנת ומרהיבה - אבל מה הטעם בכל הצילומים בזוויות הגבוהות אם הם לא משרתים את הסיפור?
התסריט של “בייביגירל" הוא אכזבה גדולה. נכון, ברור שהכל כאן באירוניה, אבל גם באבסורד צריך להיות היגיון פנימי ושום רגע פה לא משכנע. הדיאלוגים בוטים, אבל לא רהוטים ובטח שלא שנונים. למרות הנושאים הלוהטים לכאורה, הסרט מתחיל לשעמם די מהר, ובעיקר מספק רצף של רגעים שמוציאים שם רע לקרינג'. קידמן אומנם זכתה על תפקידה בפרס השחקנית הראשית בפסטיבל ונציה, וזה העיטור הקולנועי הכי משמעותי בקריירה שלה מאז האוסקר על “השעות" לפני 20 שנה, אבל האמת שזה ממש לא אחד מתפקידיה הטובים.
עלילת “בייביגירל" מתרחשת על רקע חג המולד ולכן הוא מזכיר סרט כריסמס נוסף שלה שעסק במונוגמיה, “עיניים עצומות לרווחה" מסוף הניינטיז, אבל יש הבדל של שמיים וארץ בין האיכות של הקלאסיקה ההיא והסרט הנוכחי. גם דיקינסון, שפרץ ב"משולש העצבות", לא מצטיין הפעם.
צפיתי ב"בייביגירל" באולם מלא, וזו הייתה חוויה. הקהל שרק, צעק וצחק, ונראה שהוא צוחק עם הדמויות ולא עליהן. עם זאת, אותי באופן אישי הסרט בעיקר הביך. תסריט רדוד, תצוגות משחק איומות, עשייה קולנועית שהיא דאווין ותו לא, פרובוקציות שנועדו בעיקר לטיקטוק, ופסקול שעושה את העבודה בשביל שאר המחלקות.
הבעיה הגדולה ביותר היא הפער בין היומרה לבין הביצוע. “בייביגירל" מוכר את עצמו כסרט קינקי, נועז, חצוף ומה לא - אבל בסופו של דבר, מתברר כי אינו אף אחד מהדברים האלה. הוא יותר שלווה ברטי מאשר פרוורטי.
לא ניכנס למה שקורה או לא קורה בסרט, כי זה ספוילר וזה גם לא רלוונטי לדיון. העניין הוא כזה: לאורך הצפייה ב"בייביגירל", לרגע אין תחושה שמשהו אפל באמת יכול לקרות כאן, שהדמויות יאבדו שליטה, או שיקרה משהו שיסיט את חייהן ואת העלילה מהמסלול. כוס החלב בידיה של קידמן לא באמת משקשקת, והכל נע על מי מנוחות.
ב־1987, “חיזור גורלי" ריסק קופות כשהמציא מחדש את המותחן הארוטי. כזכור, הוא הגיע לשיאו בסצינה שבה המאהבת של הגיבור מבשלת את השפן שלו למגינת לבו. פה, לעומת זאת, ברור שכל השפנים יחזרו הביתה בשלום, וזה מה שהופך את התוצאה לכל כך משמימה.
“בייביגירל" מתיימר להיות עכשווי וחתרני, אבל למעשה הוא פחות מורכב ומסעיר מאשר מותחנים ארוטיים משנות ה־80. כיאה לשמו, הוא מתגלה בסופו של דבר כסרט די ילדותי, אפילו תינוקי, ולא יותר קינקי מאשר “בייבי מוצרט".