רוברט אגרס הוכיח את עצמו כאחד הקולנוענים המסקרנים והמוכשרים של העשור האחרון. עם סרטים כמו "המכשפה" ו"המגדלור", הוא הצליח ליצור אווירה מצמררת וייחודית שהפכה לסימן ההיכר שלו. ציפיתי בקוצר רוח לראות כיצד יתמודד עם רימייק לאחד מסרטי האימה המשפיעים בהיסטוריה - "נוספרטו" (1922). לצערי, למרות שהסרט מציג כמה רגעים מבריקים, הוא לא מצליח לשמור על העוצמה לכל אורכו.
הסרט מתחיל בצורה מבטיחה. אגרס יוצר אווירה גותית מושלמת בסצנות הפתיחה, כשתומאס (ניקולס הולט) מגיע לטירתו של הרוזן אורלוק (ביל סקארסגארד). הצילום המרהיב של ג'ארין בלאשקה והעיצוב האומנותי המוקפד יוצרים עולם אפל ומהפנט, רגע הכניסה לטירה מעביר היטב את תחושת הסכנה המרחפת באוויר.
"נוספרטו" הזכיר לי במידה מסוימת את "מלתעות", אגרס בוחר תחילה להסתיר/להצליל את דמותו של נוספרטו ולבנות מתח באמצעות רמזים ופרטים קטנים. אך בעוד שבסרטו של סטיבן ספילברג ההסתרה של הכריש עד לסוף הסרט העצימה את האימה, כאן החשיפה המוקדמת יחסית של הרוזן מקהה את מסתוריות המפלצת.
ביל סקארסגארד מגלם את נוספרטו בצורה מרשימה, אם כי לעיתים תיאטרלית מדי. הוא מצליח להעביר את התחושה של יצור עתיק ורב עוצמה, אך משהו בפרשנות שלו לדמות נשאר שטחי ולא מספיק מאיים. האיפור והפרוסתטיקה אמנם מעולים, אך לעיתים נדמה שהם מהווים חלופה למשחק עצמו. לעומתו, לילי-רוז דפ בתפקיד אלן מפתיעה לטובה עם ביצוע יפה, לא הבנתי מדוע היא סופגת השתלחויות על הופעתה. היא מצליחה לשלב בין פגיעות לתשוקה אפלה בצורה משכנעת, והופכת את המשיכה שלה לערפד למורכבת ומעניינת.
הבעיה המרכזית מתחילה כשהעלילה עוזבת את הטירה. מה שהתחיל כסרט אימה אטמוספרי ומתוח הופך לדרמה גותית מתמשכת שמאבדת מהמומנטום שלה. אגרס, שהצליח ליצור מתח בלתי נסבל בסצנות הטירה, מתקשה לשמור על אותה רמת עניין כשהסיפור עובר לעיר. הדמויות המשניות, כמו הרופא המקומי (וילם דפו המצוין כתמיד) והזוג הארדינג (אהרון טיילור-ג'ונסון ואמה קורין), מקבלות יותר מדי זמן מסך ומסיטות את תשומת הלב מהקונפליקט המרכזי.
פס הקול של רובין קרולן ראוי לציון מיוחד. המוזיקה המקורית משלבת בין מוטיבים קלאסיים לצלילים מודרניים יותר, ויוצרת שכבה נוספת של מתח ואי-נוחות. גם העבודה על הסאונד אדירה - הרוח המייללת בפרוזדורי הטירה, קולו העמוק של נוספרטו, והלחישות המצמררות ברקע תורמות רבות לאווירה הכללית.
אגרס ממשיך להפגין את כישוריו הטכניים המופתיים - כל פריים מעוצב בקפידה, והתאורה הטבעית והשימוש בנרות מצביעים על הבנה מוחלטת של הקולנוע שהוא בא לעשות. התפאורה והתלבושות מדויקות היסטורית עד לפרט האחרון, מה שמעיד על המחקר המעמיק שנעשה. אך בעוד שב"המכשפה" וב"המגדלור" הוא הצליח לשמור על מתח מתמיד, כאן הקצב האיטי ומשך הזמן הארוך (134 דקות) פוגעים בחוויה הכוללת.
הסצנות האינטימיות בין אלן לנוספרטו מהפנטות ומורטות עצבים, תוך שילוב בין ארוטיקה לאימה שמזכיר את "דרקולה" של פרנסיס פורד קופולה. אך בעוד שהסרט משנת 1992 הצליח לשמור על איזון עדין בין הרומנטיקה לאימה, כאן נדמה שאגרס מהסס בין השניים ולא מצליח להכריע לאיזה כיוון ללכת.
סצנת הסיום של הסרט מצליחה להחזיר חלק מהקסם שאבד בדרך. אגרס מצליח ליצור רגע בלתי נשכח שמשלב אימה ויופי בצורה עילית, כשהוא מתכתב עם הסצנה המפורסמת מהסרט המקורי תוך הוספת טוויסט מודרני משלו. אך זה לא מספיק כדי לפצות על הדרך הארוכה והמתמשכת שעברנו כדי להגיע לשם.
למרות הביקורת, אי אפשר שלא להתפעל מהשאיפות האמנותיות של אגרס. מדובר ביוצר שמכבד את חומרי המקור ומנסה להעניק פרשנות חדשה ומעניינת לקלאסיקה. אך לעיתים נדמה שהוא כל כך מרוכז בפרטים הקטנים, עד שהוא מאבד את התמונה הגדולה - את היכולת לספר סיפור מרתק ומפחיד מתחילתו ועד סופו.
