פיינס, שכבר הוכיח את יכולתו לגלם דמויות מורכבות, מצליח להעביר עולם ומלואו במבט אחד. הוא נע בין אמונה לספק, בין נאמנות למצפון, כשכל קמט במצחו מספר סיפור. זהו שיעור במשחק מאופק שמזכיר לנו למה הוא אחד השחקנים הטובים בדורנו. בתפקיד שהיה יכול בקלות להפוך למלודרמטי, פיינס בוחר בדרך המינימליסטית ומעביר את הסערה הפנימית של הדמות דווקא דרך השקט שלה. פיינס מפיח חיים בדמות מורכבת של איש כנסייה המתמודד עם ספקות באמונתו ועושה זאת בדקויות מופלאות.
הבעיה היא שלמרות כל הכישרון המצטבר על המסך, משהו בסרט נשאר קר ומרוחק. ברגר משקיע בפרטים הקטנים, אבל שוכח להזריק חיים אמיתיים לעלילה. הוא מצטיין בתפיסת המכניקה של הפוליטיקה הוותיקנית, אבל מחמיץ את הדרמה האנושית שמאחוריה.
התפנית בסיום הסרט, שאמורה להיות מטלטלת ומפתיעה, אמנם מעלה שאלות מעניינות על מקומה של הכנסייה בעולם המודרני, אבל מגיעה מאוחר מדי ובאופן לא משכנע. "עד שייצא עשן לבן" הוא סרט שהכל בו נכון מבחינה טכנית: ההגשה מרשימה, המרכיבים איכותיים, אבל משהו בטעם חסר.
התרעות פיקוד העורף