לכאורה, לסיפור האמיתי שעומד מאחורי "סודה" יש את כל הרכיבים הדרושים לסרט סוחף ומרגש. סרטו החדש של הבמאי ארז תדמור ("סיפור גדול", "בשורות טובות") עוסק בסיפור המשפחתי שלו: קורות חייהם של סבו וסבתו הפרטיזנים, לאחר שעלו לארץ בסיום המלחמה, כפי שמסופר לו מפי אמו.

מספיק בשורה הזו כדי להבין שיש פה סיפור שראוי לספר, וזה בדיוק מה שהופך את הצפייה לכל כך מתסכלת. כבר מפתיחת הסרט ברור שהתסריט לא בטוח לאיזה כיוון הוא הולך.

הסצינה הראשונה היא פלאשבק שבו נראה הסב שלום (ליאור רז) וחבורת פרטיזנים טומנת מארב והורגת קצינים נאצים. בסצינה הבאה שלום כבר ניצב במפעל הסודה בו הוא עובד, מלווה בבתו אסתי. הוא מתעמת עם מנהל המפעל על עובי בקבוקי הסודה, והעמידות שלהם להקפאה. מייד לאחר מכן מופיעה הקריינות של אסתי בת העשר, שמספרת על החיים בצל הוריה ניצולי השואה.

סרט, לאן אתה הולך? ליאור רז ב''סודה'' (צילום: סרטי יונייטד קינג,בועז יהונתן יעקב)
סרט, לאן אתה הולך? ליאור רז ב''סודה'' (צילום: סרטי יונייטד קינג,בועז יהונתן יעקב)

בקבוקי הסודה, כך יתברר לנו בסוף הסרט, הם בגדר אקדח שמוצג במערכה הראשונה, והמיקום של החשיפה שלו כל כך מוקדם בעיקר יוצר בלבול, אבל לא מהסוג המסקרן. והבחירה הזו יוצרת כבר מההתחלה תחושה של סרט שלא יודע באיזה אספקטים של הסיפור להתמקד.

בקומוניקט שנשלח על ידי ההפצה, מספר תדמור: "הסרט נובע מזיכרונותיה של אמי, מסיפורי השכונה שבה גדלה, שכונה שאכלסה נפשות שבורות ופצועות. ביתה היה אפוף צללים של טראומה – הוריה, כמו רבים מניצולי השואה, נשאו בליבם פצעים בלתי נראים שהטילו צל כבד על חיי היומיום".

התיאור הזה שלח אותי מייד אל ספריה של ליזי דורון ("הייתה פה פעם משפחה", "למה לא באת לפני המלחמה") שמתארים את ילדותה בצל אמה ניצולת השואה בכאב ובהומור מקברי. סיפורים על השכנה שחימצנה את שיערה עד יום מותה, כדי שהנאצים לא יחשדו, או הפעם שאמה סירבה לשלוח אותה לסיור בתל חי כדי שלא תלמד מטרומפלדור ש"טוב למות", חושפים מהנטל האדיר אותו נשאו ילדי הדור השני לניצולי השואה. אלא שב"סודה", הצללים שאופפים את הילדה בת הדור השני נדחקים לפינות החדר.

למעשה, אסתי נמצאת שם כאמצעי סיפורי ולא ממש כדמות. הקריינות שלה מופיעה בפתיחת הסרט ובסופו, אך בין לבין הצופה ילמד מעט מאוד על דמותה. יש לה מעט מאוד שורות, ורוב הזמן היא בגדר משקיפה על האירועים. גם על דמותו של שלום, הגיבור של הסרט, אנחנו יודעים מעט מאוד.

וזה חבל מאוד, כי לא קשה להבין למה בחר תדמור להציב את סבו במרכז הסרט. דמותו של שלום מרתקת, פרטיזן שמסתיר סוד ומנהל רומן עם השכנה (כן, עוד עלילת משנה, וזו לא האחרונה ברשימה), אבל העולם הפנימי שלו חסום בפנינו. חלק מהאחריות מוטלת על כתפיו של ליאור רז, שהליהוק שלו לסרט לא ברור לי. 

תהיתי אם זה אולי התפקיד שיראה לנו צדדים אחרים, רגישים ומורכבים יותר, ברפרטואר של רז אבל עד מהרה התבדיתי. ליאור רז משחק את דמותו של ניצול השואה באותן רגישות ומורכבות שבהן הוא משחק את עצמו בפרסומת לביטוח.

אבל אם להודות באמת, גם התסריט עצמו לא מספק לרז הרבה עם מה לעבוד. הסצינה שבה שלום מספר לבתו על הפעם שבה אמה הצילה אותו ממוות, הייתה יכולה להיות צורמת פחות מפיו של שחקן מגוון יותר, אבל לא בהרבה. 

ליהוק נוסף שנע בין מסקרן לתמוה, הוא של רותם סלע, שמגלמת את אווה - שכנתם של המשפחה, ניצולת אושוויץ ואם חד הורית שעוברת לשכונה בתחילת הסרט. הרומן שלה ושל שלום מסתבך כאשר מישהי מזהה אותה כניצולה ששימשה כקאפו באושוויץ. 

המלהקת חייבת לנו תשובות. \'\'סודה\'\' (צילום: ורד אדיר,באדיבות סרטי יונייטד קינג)
המלהקת חייבת לנו תשובות. \'\'סודה\'\' (צילום: ורד אדיר,באדיבות סרטי יונייטד קינג)

גם דמותה של אווה הייתה יכולה להרוויח משחקנית מיומנת יותר. הכימיה שלה עם ליאור רז לא רעה, אבל שניהם לא בדיוק שחקנים שנבלעים בתוך התפקיד. הסצינות שבהן אווה מותקפת על ידי תושבי השכונה גדולות על היכולות הדרמטיות של רותם סלע, והעצב שלה פוטוגני מכדי שיוכל לרגש באמת.

בחירה נוספת שמנעה ממני להיסחף עם הסרט היא השפה שבוקעת מפי הדמויות. באופן פלא, פחות מעשור אחרי שעלו לארץ לאף אחת מהדמויות אין מבטא וכולם מדברים בעברית עכשווית מושלמת. בחירה כזו היא לא בהכרח רעה, אם היא נעשית כחלק מתפיסה אמנותית (ע"ע "צ'רנוביל" של HBO מ-2019 שוויתרה לחלוטין על מבטא אוקראיני מזויף), אבל כאן הוויתור הוא קריטי.

קשה מאוד להאמין שאנחנו אכן בשנות ה-50 כשאנחנו צופים בסרט, וללא ספק - שחזור אסתטיקה תקופתית זה עסק מורכב ולא זול. לא הוגן להשוות את התקציב שהיה לסרט הזה (שאמנם נתמך על ידי קרנות, אבל בטח שאי אפשר להשוות אותו למשאבים שעומדים לרשות HBO) לתקציב של צ'רנוביל, אך שם הוויתור על המבטא עבד בשל ההשקעה האדירה בשחזור תקופתי. 

"סודה", יש להניח, נאלץ לעשות לא מעט פשרות על המיצוב התקופתי של העלילה, בשל שיקולי תקציב. שפה אמינה יותר הייתה יכולה לפצות על התפאורה - באמצעים הרבה יותר זולים. אנחש שהבחירה הזו לא הייתה אמנותית אלא מתוך חוסר ברירה - היכולת של האנסמבל לחקות מבטא זר הייתה מוגבלת, והעדיפו לוותר על זה לחלוטין.

אבל אפשר היה לפחות לכתוב את העברית קצת מיושנת יותר (לא היו כל חריגות צורמות בטירוף, פרט לאיום "לשבור למישהו את הפיקה של הברך", שלא היה נשמע בדיוק מהפיפטיז, אבל מה אני יודעת), או פשוט יותר - לשזור פה ושם יידיש. לא במשפטים שלמים, אבל נפשי שיוועה לאיזה "וואי זמיר" או "א-ברוך". הייתי מוכנה לעשות הכל אפילו בשביל איזה "שוין" סמלי. גם ביטויים מתורגמים מיידיש, שכל כך מזוהים עם אותו הדור, היו יכולים לסייע.

עם עריכה מעט מאוזנת יותר ושינוי של הסדר בו נחשפים הפרטים אפשר היה לייצר סרט שיש בו עלילה מותחת יותר, ואת השפה אפשר היה לתקן בקלות. אלא שלסרט יש בעיה אחת גדולה: לא למדתי דבר על הדמות הראשית של הסרט (שלום), ולא נראה שהוא עצמו למד דבר על עצמו.

מה עם איזה ''שוין'' קטן? מתוך ''סודה'' (צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג,בועז יהונתן יעקב)
מה עם איזה ''שוין'' קטן? מתוך ''סודה'' (צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג,בועז יהונתן יעקב)

הדמות של שלום היא דמות מפוספסת, שטומנת בחובה הרבה תעלומות שנותרות לא פתורות בסיום הסרט. ההרגשה שקיבלתי בסיומו היא שבתו ונכדו ידעו והבינו מעט מאוד על מה שעמד מאחורי ההחלטות שקיבל בחייו, וזה כמובן לא נאמר לרעתם. רבים מניצולי השואה מיעטו לדבר על שעברו, ולא קשה לדמיין מצב שבו שלום שמר הרבה לעצמו. 

דווקא בגלל זה, אסתי הייתה יכולה להיות בחירה הרבה יותר חכמה. היא לא רק המספרת, אלא גם הדמות היחידה שזוכה להתפתחות מסוימת ומפתיעה. אבל היא כאמור - כמעט שלא מופיעה בסרט. לקראת סיומו (זה קורה כל כך מהר שפספסתי לחלוטין בצפייה הראשונה) מתברר שהיא עומדת מאחורי אירועים שהניעו את הכאוס הטראגי של הסיפור. 

הבחירה בה הייתה מסיטה את אור הזרקורים מהתעלומה שהיא אבי המשפחה, והחללים שהיו נוצרים בשל ההבנה המוגבלת שלה כילדה היו הופכים את העלילה לקוהרנטית וזורמת יותר. יותר מזה, בחירה בה כדמות ראשית הייתה הופכת את הסרט לשובה הרבה יותר, ונותנת לו את זריקת הרגש לה הוא זקוק נואשות.