אישה צעירה מגיעה לקצה הגבול ונעלמת. לפתע, בוקע בכי מעגלת תינוקת נטושה בלב מרפאת טיפת חלב והאחות האחראית שרה (נועה קולר) מוצאת עצמה עומדת אל מול מבחן מוסרי כואב – האם לדווח למשטרה או להגשים את חלומה – להיות אימא.
שרה מתעמתת בכל רגע במהלך עבודתה עם הפצע הפתוח שלה – הכמיהה להפוך לאימא אך המאבק המתמשך בגופה, שיודע בזה אחר זה טיפולי פוריות כושלים, מציב לה מחסום. בלב הסרט עומד סיפור אנושי, צובט וחשוב – אך נדמה כי הסרט מכשיל עצמו דרך הניסיון העיקש שלו לתקשר עם הצופה.
מכאן, מגיעה תחושה של חוסר ביטחון שמלווה את הבחירות האמנותיות של הסרט - שנגררת אל רגעים קולנועיים שיכלו להמריא ולחיות על המסך בפני עצמם, ומצמידה אליהם הסברים לא נחוצים שלמעשה רק מעכבים את הקצב המניע את החוויה הרגשית שהצופה יכלה ורצתה להישאב אליה.
דרך כך, נוצרת תחושה של מעין ״שטיח״ שנפרש לאורך הסרט שכמו מנסה ללכוד את הצופה לתוך המסע הרגשי שמציע אך בפועל חונק ומעמיס על חוויית הצפייה.
נוסף לאלה, ״חליסה״ מצליח לייצר רגעים דרמטים מעניינים אך אליהם מתווספים דיאלוגים שמתאפיינים באינפורמטיביות יתרה שכמו מוציאה את הסאבטקסט מהתמונה ומספרת על המתרחש באופן ישיר שלעיתים מנטרל את האפשרות של הצופה להתבלבל בעצמה, לתהות או להסתקרן.
הרגעים החזקים של הסרט צומחים דווקא בסצנות בהן דמותה של שרה נמצאת לבדה, כשהיא לא נעלמת בתוך הסביבה שלה, כשאין מקום לעזרים חיצוניים, כשהיא כלואה בין קירות ומתמודדת באופן ישיר עם היריב שלה - הגוף.
ארטוס חוברת לקולר ויחד הן מצליחות לייצר סצנות עדינות, שקטות ומרגשות שדורשות רק את דמותה של שרה, מתמודדת עם הפחד הגדול – להישאר לבדה, ודואגות לכלוא יחד איתה את הצופה. השפה הוויזואלית גם היא מתגייסת למשימה הזו דרך בחירות חכמות של צילום רועד, מציצני וחודרני שמטעין אותן בתחושה פיזית, מוחשית ובאותה נשימה ריקה.
התרעות פיקוד העורף