רצה הגורל ובסוף השבוע עולים למסכים שלנו שני סרטים שמתכתבים זה עם זה: שניהם עוסקים בקשר בין אישה לתינוק שהוא לא שלה, ובשניהם אחד מקווי העלילה מתאר כיצד היא חוטפת אותו. שניהם נעשו כמובן בלי קשר אחד לשני, כך שהקשר ביניהם מקרי, וגם תזמון ההפצה שלהם. האחד צרפתי - “היפרדות" (“Le Ravissement") והשני ישראלי - “חליסה", אם כי הבמאית שלו, סופי ארטוס, היא ילידת צרפת שעלתה לארץ בגיל 26. אולי יש משהו בתרבות הצרפתית שמעודד את העיסוק הזה, בנושאים האלה ובצורה הזאת.
את “היפרדות" כתבה וביימה איריס קלטנבק, שזה סרטה העלילתי הארוך הראשון כבמאית. הוא זיכה אותה בפרס יוקרתי בפסטיבל קאן וגם בסזאר, האוסקר הצרפתי, לסרט הביכורים הטוב ביותר. הפרסים מוצדקים: זה סרט יפהפה, מקורי, מעניין, קולנועי להפליא, מיוחד ומורכב. אחת הביקורות ברשת הגדירה אותו כ"רך ואלים באותה מידה", הגדרה שהיוצרת מסכימה איתה. “עם הזמן, אני מבינה שהחיים אכן רכים ואלימים בו בזמן", היא אומרת בריאיון לרגל צאת סרטה לאקרנים בישראל. “המורכבות הזאת מעניינת אותי. אני אוהבת את המשפט הזה".
גיבורת הסרט, בגילומה של חפסייה הרזי, היא אישה העובדת כמיילדת, אך אין לה תינוקות משל עצמה. היא מקנאת בחברה הטובה ביותר שזה עתה ילדה, מפתחת אובססיה לא בריאה כלפי התינוק שלה - ובשלב מסוים גם חוטפת אותו. הסיפור הזה מתבסס על פרשה שהתרחשה במציאות, והבמאית קראה עליה במדור הפלילים. בדרך כלל בסיפורים מסוג זה מי שחוטפת את התינוק היא אחות בית החולים או משהו כזה (כפי שקורה ב"חליסה" המצוין). מה שעניין אותה הוא שבסיפור המסוים הזה מי שחטפה את התינוק הייתה החברה הכי טובה של אמו, ולמעשה שעשתה לא היה שום קשר לעבודה שלה.
“הסיפור הזה אִפשר לי לדבר על נושא מרתק בעיניי - חברות בין נשים", אומרת היוצרת. “כולם יודעים שלידה של תינוק היא אירוע מטלטל. כולם תמיד מדברים על הצורה שבה הוא מטלטל את הזוגיות ואת היחסים בין ההורים שלו, שפתאום מישהו נוסף נכנס לבית שלהם, אבל אף פעם לא מדברים על איך זה מטלטל את החברות. כשהחברה הכי טובה שלך יולדת, זה משנה כמובן את היחסים שלכן. זה משהו שעוד לא העניקו לו ייצוג בקולנוע, ועניין אותי לעשות את זה. הגיבורה לא מחפשת לחטוף סתם ילד כלשהו, והיא לא הייתה עושה את זה בנסיבות אחרות. היא חוטפת את התינוק של החברה הכי טובה שלה, והחברות ביניהן היא המניע לכך".
מי שמציג לנו בקולו את השתלשלות העניינים הוא גבר שהגיבורה יצאה איתו, ושיקרה לו ואמרה שזה התינוק שלה. “הוא קורבן של השקר, והוא גם דמות בתוך השקר", אומרת הבמאית. “'היפרדות' הוא לא סרט כמו-תיעודי שמציג לנו את המציאות בזמן אמת. הסרט הזה הוא לא המציאות - הוא הרהור על המציאות. דמות המספר כאן מביטה אחורה ומנסה לחבר את החתיכות של הפאזל. זה לא סרט חברתי מחוספס שמתיימר ליצור תחושה של ריאליזם. כל האמצעים האומנותיים שהשתמשתי בהם, אם זה סגנון הקריינות ואם זה דברים אחרים, נועדו להבהיר לקהל שהם לא צופים בסרט ריאליסטי ולא התיימרתי ליצור כזה".
התרעות פיקוד העורף