שרון והבנות שוחררו אחרי 52 ימים בשבי, דויד נותר עדיין שם, מזה 500 ימים בשבי. שובל, שהיה באותו יום במהלך סשן כתיבה לסדרה עלילתית בברלין ניסה להיחלץ מתחושת חוסר האונים המצמררת ששרה והחל לחזור לסרטו הראשון – שהמציאות אילצה אותו להסתכל עליו במבט אחר.
״מכתב לדויד״, שהתקבל באהדה בפסטיבל ברלין המוערך, תיווה מסמך קולנועי מהפנט וקשה על דויד, הבן אדם מאחורי תמונת הפוסטר, על הקשר המיוחד שלו עם אחיו איתן, על הקשרים הבלתי רגילים בין המציאות למדיום הקולנועי והדחיפות לזעוק את זעקתם של דויד ואחיו הצעיר אריאל, שנחטף גם הוא לרצועת עזה.
״הייתה הקרנת בכורה מאוד מרגשת. אני הייתי קצת במתח, כי לא ידעתי איך יגיבו לסרט ואנחנו נמצאים בתקופה מאוד קוטבית – אבל זו הייתה הפתעה מאוד נעימה. האולם היה מלא ובאירוע הפתיחה של הפסטיבל אנשי קולנוע, שחקנים גדולים ומנהלת הפסטיבל עמדו עם תמונה של דויד על השטיח האדום - זו הייתה הפגנת סולידריות מרגשת.
"זה היה מעמד מאוד מרגש וקיבלו את זה כמובן בהבנה גדולה. ההקרנה עצמה הייתה מלאה ונשמעו מחיאות כפיים ארוכות אחרי הסרט. גם בסשן של שאלות ותשובות שהתקיים איתי לאחר מכן הרגשתי את החיבור לקהל ולמה שהסרט ביקש לעשות. לא יכולתי לצפות למשהו מחבק ואוהד כמו זה – וזה היה כמובן נחמד״.
"אני זוכר ממש את הרגע שהם מסתכלים עליי ואני רואה אותם ואני מסתכל על אורית אזולאי המלהקת והרגשתי שזה הם. איך שהם דיברו, אחד אומר משפט והשני משלים את המשפט. היה איזה רגע שמול עיניך עומד אדם אחד מפוצל לשניים. זה היה מפעים אבל גם מאוד מלחיץ כי אם אנחנו מתכוונים ללהק אותם אנחנו צריכים להביא אותם למצבים רגשיים מסוימים״.
עוד הוסיף: ״כי זה בעצם סרט על חטיפה שכוללת אלימות כשהם חוטפים נערה, זה כמובן קורה בסרט ולא בחיים של דויד ואיתן. זה היה תהליך ארוך של תשעה חודשים שאנחנו עבדנו איתם וזה גם היה אתגר מאוד גדול כי זה בעצם הסרט הראשון שאני ביימתי באורך מלא ויש עליי מעין אחריות גדולה להוציא מהם את הפרפורמנס שאני צריך. ובאותה נשימה, דויד ואיתן היו צריכים לסמוך עליי כי הייתי זר להם באותה התקופה".
"אבל ההתמסרות שלהם לדבר הזה הייתה כל כך אוטומטית וטוטאלית. עד היום אני מרגיש שזה אחד הדברים הכי חשובים שקרו לי כחלק מההתהוות שלי כבמאי. זה היה רגע מכונן בחיי והם מאוד חשובים לי. וגם כמובן שמאוד התחברנו והגורל שלנו נקשר לא רק בגלל הסרט כי גם דויד פגש את אשתו שרון, שעבדה באותו זמן בחברת יחסי הציבור של הסרט. הם נפגשו בעשיית הסרט ובהמשך הקימו משפחה. אז אנחנו באמת במין קשר כזה. כמובן אחרי שהסרט (״הנוער״) הוקרן בבכורה בברלין וכל אחד המשיך בדרכו אז שמרנו על קשר לא באופן רציף. ואז הגיע השבעה באוקטובר״.
״אני בקשר עם האמא של האחים, סילביה. היא משתפת אותי מעט במה שקורה ומבקשת ממני לזעוק את הזעקה שלהם, להפיץ את הזעקה שלהם בחו״ל. לספר מה קרה לדויד ואריאל. אז אני פניתי לכל האנשים שאני מכיר שיכתבו עליו, בכל זאת הוא שיחק בסרט שקיבל תהודה בינלאומית, וכתבו על דויד במגזינים בינלאומיים. אבל עדיין תחושת חוסר האונים שררה. התחושה הכי אכזרית הייתה שכל האלמנטים של החטיפה ב״הנוער״ לא מרפים מהמציאות - אי-אפשר לראות את הסרט בלי לחשוב עליו״.
״זו הייתה נקודת התחלה שלי - לחזור לסרט ולשנות את החומרים. אני אקח את החומרים ואנסה דרכם להראות מה קרה לדויד. ואז בעצם נוצר מעין חיבור קולנועי שאני דרך הסרט משתמש בדימויים שלו, של האלימות של הסרט, כדי לספר מה שקרה לדויד. אני נמנע להשתמש בחומרי חדשות והחומרים מהשבעה באוקטובר״.
"זה היה סרט דוקומנטרי על כל תהליך המטמורפוזה שעברו דויד ואיתן משני קיבוצניקים לשחקנים של ממש. התחלתי לצפות בחומרים וגיליתי שיש המון צילומים שלהם מהבית שלהם בניר עוז. יניב לינטון, הבמאי של הסרט הדוקומנטרי, נתן להם מצלמות לצלם את חייהם מחוץ לסט. ופתאום אני רואה את ניר עוז אחרת ממה שזוכרים אותה מהשבעה באוקטובר, אני רואה את הבית שהם הקימו ואני רואה את המשפחה שלהם ועוד פרצופים אחרים מהפוסטרים״.
"עד שדויד ואריאל לא חוזרים אז אי-אפשר להמשיך בחיים כרגיל. וזה מה שהבנתי על עצמי, שאני לא יכול להשאיר את הדברים ככה. אני חייב להתבודד איתם ולחיות אותם. גם אם אני רואה את זה בחזרתיות. אם אני יכול לעשות משהו אחד שאולי תהיה לו תהודה קטנה, זה יכול לשנות מרכיב בתוך חוסר האונים שאני בעיקר מצוי בו״.
"זה לא משהו שאפשר להימלט ממנו – אבל זה גם לא מצריך מאנשים להשתנות. זאת פשוט מודעות אחרת שמתקיימת בכולנו בכל מקרה. ונראה לי שהתפקיד הגדול של יוצרים, מבקרים ופרשנים של קולנוע יהיה לנסות לנסח מה זה. אמנות עושים מתוך אינסטינקט יצירתי ומתוך עוד משתנים. יש גם מצב רגשי, קיומי ואלמנטים אחרים. אני בטוח שלפנינו תקופה יצירתית עשירה שתהיה לה הרבה הדהודים על המקום שאנחנו חיים בו״.
"זו חייבת להיות פריזמה רחבה עם מחשבה יצירתית והרבה קולות ודעות. בסוף, אלה לא רק כמה אנשים שרואים את הסרט – אם לא יהיה את זה, לא יהיה לנו סנטר ולא יהיה לנו מצפן. לא תהיה נקודה שאפשר לערער על דברים. זה דבר כבד עם אחריות מאוד גדולה. התרבות הישראלית חייבת את הקולנוע, ואנחנו כעם וכאינדיבידואלים חייבים אותו גם אם הוא לאו דווקא מכניס כסף".
"אני מבין את הצורך לייצר תעשייה עובדת שתפרנס את האנשים שעובדים בה וגם הקהל הישראלי צריך להרגיש שיש לו מקום ללכת וליהנות ממנו. קולנוע כבידור זה לא דבר רע, להפך. אבל קולנוע כאמנות חשוב באותה מידה וצריך לוודא שהכל מתקיים במקביל ולא יבוא על חשבון השני. מה שמדאיג אותי ברפורמה הזאת שאחד בא על חשבון השני. והמחיר שאנחנו נשלם הוא גדול ומהותי״.
התרעות פיקוד העורף