בסרטו הדוקומנטרי החדש, ״מכתב לדויד״, חוזר הבמאי תום שובל לארכיון תיעודים של מאחורי הקלעים מתוך עשיית סרטו הראשון באורך מלא ״הנוער״ (2013), בו כיכבו האחים התאומים דויד ואיתן קוניו, שני קיבוצניקים מניר עוז, ללא רקע במשחק שניצחו בזכות הקשר המיוחד שלהם על סרט שלם. דויד, אחיו אריאל, שרון ושתי בנותיהם נחטפו בטבח השבעה באוקטובר 2023 לרצועת עזה על ידי ארגון הטרור חמאס. בראיון מיוחד ל״מעריב״ סיפר הבמאי על עשיית הסרט, הרגעים המורכבים לחזור שוב ושוב לחומרים והקשר שנרקם בינו לבין כוכב הסרט שברגעים אלה ממש נמצא בשבי.
שרון והבנות שוחררו אחרי 52 ימים בשבי, דויד נותר עדיין שם, מזה 500 ימים בשבי. שובל, שהיה באותו יום במהלך סשן כתיבה לסדרה עלילתית בברלין ניסה להיחלץ מתחושת חוסר האונים המצמררת ששרה והחל לחזור לסרטו הראשון – שהמציאות אילצה אותו להסתכל עליו במבט אחר.
״מכתב לדויד״, שהתקבל באהדה בפסטיבל ברלין המוערך, תיווה מסמך קולנועי מהפנט וקשה על דויד, הבן אדם מאחורי תמונת הפוסטר, על הקשר המיוחד שלו עם אחיו איתן, על הקשרים הבלתי רגילים בין המציאות למדיום הקולנועי והדחיפות לזעוק את זעקתם של דויד ואחיו הצעיר אריאל, שנחטף גם הוא לרצועת עזה.
״הייתה הקרנת בכורה מאוד מרגשת. אני הייתי קצת במתח, כי לא ידעתי איך יגיבו לסרט ואנחנו נמצאים בתקופה מאוד קוטבית – אבל זו הייתה הפתעה מאוד נעימה. האולם היה מלא ובאירוע הפתיחה של הפסטיבל אנשי קולנוע, שחקנים גדולים ומנהלת הפסטיבל עמדו עם תמונה של דויד על השטיח האדום - זו הייתה הפגנת סולידריות מרגשת.
"זה היה מעמד מאוד מרגש וקיבלו את זה כמובן בהבנה גדולה. ההקרנה עצמה הייתה מלאה ונשמעו מחיאות כפיים ארוכות אחרי הסרט. גם בסשן של שאלות ותשובות שהתקיים איתי לאחר מכן הרגשתי את החיבור לקהל ולמה שהסרט ביקש לעשות. לא יכולתי לצפות למשהו מחבק ואוהד כמו זה – וזה היה כמובן נחמד״.
אתה בקשר עם משפחתו של דויד?
״בוודאי. הסרט הזה לא היה נעשה אם הם לא היו חלק ממנו. המכתב הזה לדויד הוא לא רק המכתב שלי אלא גם שלהם אליו. זו מעין קריאה קולנועית לחזרתו והיה לי מאוד חשוב שהם יהיו מעורבים גם בתהליך המחשבתי של היצירה. היה לי חשוב שהם יראו את הסרט ברגעים מסוימים – את הסרט בהתהוות״.
כלומר, הראת למשפחה קאטים של הסרט?
״לא כל הזמן מן הסתם לא רציתי להכביד עליהם. אבל כן, הם ידעו שאם יש משהו שמפריע להם הם יכולים לבקש ממני. זה היה ברור שזה לא יעשה בלי הראייה שלהם. אני חייב להגיד שהם היו מאוד נדיבים, הם שמחו עליי ונתנו לי בעצם סוג של רשות לעשות מה שאני חושב לנכון וזה מרגש״.
תקח אותי לתהליך העבודה שלך על הסרט
״אז נקודת המוצא של הסרט היא ההיכרות שלי עם דויד ואחיו התאום איתן לפני עוד מעט 13 שנים לפיצ׳ר הראשון שלי. כשעבדתי על הסרט בזמנו חיפשתי ללהק שני אחים ביולוגים שיש ביניהם קשר מאוד חזק וסימביוטי. בהתחלה חיפשנו שני שחקנים כדי להפוך אותם לאחים. ראינו מעל למאתיים זוגות של אחים. ואז ביום אחד נכנסים לחדר אודישנים דויד ואיתן, שני קיבוצניקים מניר עוז".
"אני זוכר ממש את הרגע שהם מסתכלים עליי ואני רואה אותם ואני מסתכל על אורית אזולאי המלהקת והרגשתי שזה הם. איך שהם דיברו, אחד אומר משפט והשני משלים את המשפט. היה איזה רגע שמול עיניך עומד אדם אחד מפוצל לשניים. זה היה מפעים אבל גם מאוד מלחיץ כי אם אנחנו מתכוונים ללהק אותם אנחנו צריכים להביא אותם למצבים רגשיים מסוימים״.
עוד הוסיף: ״כי זה בעצם סרט על חטיפה שכוללת אלימות כשהם חוטפים נערה, זה כמובן קורה בסרט ולא בחיים של דויד ואיתן. זה היה תהליך ארוך של תשעה חודשים שאנחנו עבדנו איתם וזה גם היה אתגר מאוד גדול כי זה בעצם הסרט הראשון שאני ביימתי באורך מלא ויש עליי מעין אחריות גדולה להוציא מהם את הפרפורמנס שאני צריך. ובאותה נשימה, דויד ואיתן היו צריכים לסמוך עליי כי הייתי זר להם באותה התקופה".
"אבל ההתמסרות שלהם לדבר הזה הייתה כל כך אוטומטית וטוטאלית. עד היום אני מרגיש שזה אחד הדברים הכי חשובים שקרו לי כחלק מההתהוות שלי כבמאי. זה היה רגע מכונן בחיי והם מאוד חשובים לי. וגם כמובן שמאוד התחברנו והגורל שלנו נקשר לא רק בגלל הסרט כי גם דויד פגש את אשתו שרון, שעבדה באותו זמן בחברת יחסי הציבור של הסרט. הם נפגשו בעשיית הסרט ובהמשך הקימו משפחה. אז אנחנו באמת במין קשר כזה. כמובן אחרי שהסרט (״הנוער״) הוקרן בבכורה בברלין וכל אחד המשיך בדרכו אז שמרנו על קשר לא באופן רציף. ואז הגיע השבעה באוקטובר״.
תספר לי על הרגעים האלה
״באופן אירוני מאוד, בשבעה באוקטובר הייתי בברלין וכתבתי סדרת מדע בדיוני גרמנית עם הבמאית של הסדרה שהזמינה אותי להיות בחדר כותבים. בבוקר אשתי אמרה לי שיש טילים והיה נראה לי שזה כרגיל. אז סגרתי את הטלפון, הלכתי לעבוד ואז בהפסקת צהרים פתחתי שוב את הטלפון ואני רואה אפוקליפסה. משם מתחיל מסע ארוך שלי לחזור לארץ ואז אני רואה שקיבוץ ניר עוז נפגע. שעתיים אחרי שנחתתי בארץ, אני מקבל הודעה מהמפיק של ״הנוער״ ששלח לי לינק של החטיפה של דויד והמשפחה שלו״.
״אני בקשר עם האמא של האחים, סילביה. היא משתפת אותי מעט במה שקורה ומבקשת ממני לזעוק את הזעקה שלהם, להפיץ את הזעקה שלהם בחו״ל. לספר מה קרה לדויד ואריאל. אז אני פניתי לכל האנשים שאני מכיר שיכתבו עליו, בכל זאת הוא שיחק בסרט שקיבל תהודה בינלאומית, וכתבו על דויד במגזינים בינלאומיים. אבל עדיין תחושת חוסר האונים שררה. התחושה הכי אכזרית הייתה שכל האלמנטים של החטיפה ב״הנוער״ לא מרפים מהמציאות - אי-אפשר לראות את הסרט בלי לחשוב עליו״.
״זו הייתה נקודת התחלה שלי - לחזור לסרט ולשנות את החומרים. אני אקח את החומרים ואנסה דרכם להראות מה קרה לדויד. ואז בעצם נוצר מעין חיבור קולנועי שאני דרך הסרט משתמש בדימויים שלו, של האלימות של הסרט, כדי לספר מה שקרה לדויד. אני נמנע להשתמש בחומרי חדשות והחומרים מהשבעה באוקטובר״.
למה בעצם?
״כי אני רוצה להימנע מהאלימות הגרפית הזאת. אני לא רוצה לצמצם את דויד ואת החטופים והחטופות האחרים לאלימות ההיא. אני רוצה להראות מי הוא דויד, מה הוא אוהב ומה הוא שונא. אני רוצה להראות בן אדם. וככה מתחיל להתנסח המכתב הקולנועי שלי לדויד ובתוך זה אני מוצא בארכיון של חברת ההפקה קופסה מלאת חומרי גלם של מאחורי הקלעים של הצילומים של ״הנוער״.
"זה היה סרט דוקומנטרי על כל תהליך המטמורפוזה שעברו דויד ואיתן משני קיבוצניקים לשחקנים של ממש. התחלתי לצפות בחומרים וגיליתי שיש המון צילומים שלהם מהבית שלהם בניר עוז. יניב לינטון, הבמאי של הסרט הדוקומנטרי, נתן להם מצלמות לצלם את חייהם מחוץ לסט. ופתאום אני רואה את ניר עוז אחרת ממה שזוכרים אותה מהשבעה באוקטובר, אני רואה את הבית שהם הקימו ואני רואה את המשפחה שלהם ועוד פרצופים אחרים מהפוסטרים״.
כמה התיעודים האלה הלכו איתך אל מחוץ לחדר עריכה?
״זו הייתה חוויה מאוד קשה גם לי וגם לעורכות שעבדו איתי. היה קשה לראות את החומרים שוב ושוב ושוב. אני חושב שהסרט מספר את התוצאה וגם את התהליך בחוויה האישית והסובייקטיבית שלי. את יודעת, איתן (האח התאום) אמר לי שהוא מרגיש שהוא חי את השבעה באוקטובר כל יום, מבחינתו הזמן נעצר.
"עד שדויד ואריאל לא חוזרים אז אי-אפשר להמשיך בחיים כרגיל. וזה מה שהבנתי על עצמי, שאני לא יכול להשאיר את הדברים ככה. אני חייב להתבודד איתם ולחיות אותם. גם אם אני רואה את זה בחזרתיות. אם אני יכול לעשות משהו אחד שאולי תהיה לו תהודה קטנה, זה יכול לשנות מרכיב בתוך חוסר האונים שאני בעיקר מצוי בו״.
זו שאלה די גדולה, אבל איך אתה משער שהמציאות המורכבת תשפיע על היצירה הקולנועית הישראלית?
״אני חושב שקולנוע תמיד מגיב למציאות. הסרט לימד אותי שהמציאות לפעמים מגיבה גם לקולנוע. את יודעת, כמו שלא יכלנו לצפות בסרטים ואפילו בקומדיות רומנטיות שיצאו בארצות הברית אחרי 9/11 מבלי הפריזמה של האסון, אני חושב שגם פה כל סרט ישראלי שייעשה אנחנו סביר להניח נראה אותו דרך נקודת המבט הזאת.
"זה לא משהו שאפשר להימלט ממנו – אבל זה גם לא מצריך מאנשים להשתנות. זאת פשוט מודעות אחרת שמתקיימת בכולנו בכל מקרה. ונראה לי שהתפקיד הגדול של יוצרים, מבקרים ופרשנים של קולנוע יהיה לנסות לנסח מה זה. אמנות עושים מתוך אינסטינקט יצירתי ומתוך עוד משתנים. יש גם מצב רגשי, קיומי ואלמנטים אחרים. אני בטוח שלפנינו תקופה יצירתית עשירה שתהיה לה הרבה הדהודים על המקום שאנחנו חיים בו״.
בהקשר של עתיד הקולנוע, אי-אפשר להתעלם מרפורמת הקולנוע שמקדם שר התרבות והספורט מיקי זוהר בימים אלה.
״הכוונות של השר מיקי זוהר להפוך את הקולנוע הישראלי ליותר מסחרי – אלה כוונות טובות. אבל זה לא יכול לבוא בחשבון על אמנות הקולנוע. לא סתם עושים סרטים לקהל הרחב – זה מרחב שאנחנו יכולים להביע את עצמנו ודרך זה אנחנו יכולים להבין משהו גם על החברה.
"זו חייבת להיות פריזמה רחבה עם מחשבה יצירתית והרבה קולות ודעות. בסוף, אלה לא רק כמה אנשים שרואים את הסרט – אם לא יהיה את זה, לא יהיה לנו סנטר ולא יהיה לנו מצפן. לא תהיה נקודה שאפשר לערער על דברים. זה דבר כבד עם אחריות מאוד גדולה. התרבות הישראלית חייבת את הקולנוע, ואנחנו כעם וכאינדיבידואלים חייבים אותו גם אם הוא לאו דווקא מכניס כסף".
"אני מבין את הצורך לייצר תעשייה עובדת שתפרנס את האנשים שעובדים בה וגם הקהל הישראלי צריך להרגיש שיש לו מקום ללכת וליהנות ממנו. קולנוע כבידור זה לא דבר רע, להפך. אבל קולנוע כאמנות חשוב באותה מידה וצריך לוודא שהכל מתקיים במקביל ולא יבוא על חשבון השני. מה שמדאיג אותי ברפורמה הזאת שאחד בא על חשבון השני. והמחיר שאנחנו נשלם הוא גדול ומהותי״.