משימה הכי קלה בעולם כרגע היא לחטוף את האוסקר מ"אמיליה פרז" המקונסל שכולם אוהבים לשנוא - זה כמו לקחת ממתק מתינוק. הפייבוריט שיכול לעשות זאת בקטגוריית הסרט הבינלאומי הוא “אני עדיין כאן", שצפוי להפוך בכך לברזילאי הראשון שזוכה בקטגוריה (ולא, “עיר האלוהים" לא זכה. הוא אפילו לא היה מועמד בקטגוריה הזאת).
“אני עדיין כאן" מועמד גם בקטגוריה הכללית של הסרט הטוב ביותר, מה שהופך אותו לדובר הפורטוגזית הראשון שמועמד בה, אם כי הזוכה יהיה כנראה “אנורה".
הכוכבת שלו, פרננדה טורס, מועמדת בקטגוריית השחקנית הראשית, וכנראה תפסיד לדמי מור (“The Substance"). כך או כך, הדרמה הזאת עלתה אצלנו השבוע. גם “הברוטליסט" עלה איתה, וזה אומר שעכשיו כל סרטי האוסקר הבולטים שהיו אמורים לעלות אצלנו לאקרנים, כבר עלו. מה שעוד לא עלה, למשל “ניקל בויז", כבר לא יגיע לאולמות, ויסתפק בסטרימינג.
עלילת “אני עדיין כאן" מתרחשת במהלך שנות ה־70, ימי המשטר הצבאי, שבהם השלטון הדיקטטורי נהג לחטוף אנשים שהיו חשודים בקשר כלשהו לפעולות נגד המשטר, ופשוט העלים אותם מעל פני האדמה. רבים מהקורבנות היו יהודים, ובישראל מסתובבים היום לא מעט עולים מברזיל או ממדינות דרום־אמריקאיות אחרות שהוריהם, סביהם או קרובי משפחה אחרים שלהם סבלו מגורל דומה.
את הסרט ביים וולטר סאלס, וזאת על פי ספר שכתב חבר ילדותו, מרסלו רובנס פאיבה, שלאביו קרה דבר דומה. הוא היה פוליטיקאי, שנאלץ לפרוש ולצאת לגלות עם עליית השלטון הצבאי, ומעט לאחר שובו לברזיל דפקו הקלגסים בדלתו כדי לקחת אותו ל"תשאול קצר", שממנו לא חזר.
בניגוד לטרנד המקובל היום בתרבות הפופולרית, הסרט אינו מותחן מסוגת “הפשע האמיתי", אף שבהחלט היה יכול להיות כזה. סאלס לא מתמקד בנסיבות היעלמותו של פאיבה. את המעט שאנחנו יודעים, אנחנו יודעים מלכתחילה - ואת השאר, פשוט לא נדע לעולם. לא תמצאו כאן מתח מלאכותי, טוויסטים או גילויים עוצרי נשימה.
תחת זאת, “אני עדיין כאן" מתאר מה קורה למשפחה שאביה נעלם, מבלי שהיא יודעת למה, ומבלי שהיא יודעת מתי יחזור - אם בכלל ישוב. הוא מתאר את האימפקט הרגשי שיש לכך על האמא ועל ילדיה, ומצליח לתווך לנו אותו בצורה מלאת עוצמה. זה קורה הודות לתצוגת המשחק של טורס, שלא בכדי מועמדת לאוסקר, וגם של השחקניות הצעירות יותר, ולבימוי העדין, שלא מהסס להשתמש בתקריבים כדי להציג בפנינו את הבעות הפנים האינטימיות ביותר.
דרך הקלוז־אפים הללו מצליח הסרט להמחיש לנו את הטרגדיה האפית: איך החיים יכולים להתהפך ברגע אחד, ואיך הרגע הזה יכול לפעור בלב חור ענק, שעם השנים רק ילך ויגדל.
הסרט היה להיט עצום במולדתו וגם עורר גלים ומחלוקות בין השמאל לימין הקיצוני, שכן הוא נוגע בפצעים פתוחים. לעיתים “אני עדיין כאן" מצטייר כמו סיפור פנים־ברזילאי עם ניואנסים שהולכים לאיבוד בתרגום. עם זאת, כמובן שיש בו גם משהו אוניברסלי. הוא מזכיר לנו את הסכנות של שלטון פאשיסטי - וכן, זה יכול לקרות גם פה.
וכמובן שאי אפשר לצפות בסרט ולא לחשוב על משפחות החטופים בישראל. הרי גם הן עברו ועוברות ייסורים מהסוג המתואר פה. גם מהן לקחו בני משפחה באופן שרירותי, בלי להגיד להם מתי ואם בכלל ישובו, ובלי שתהיה להן שליטה על כך. ההבדל הוא שאם תיסעו לברזיל, לא תמצאו בשום מקום סרטים על הסבל הישראלי, אבל אצלנו מציגים את הסבל הברזילאי, מכירים בו ומכבדים אותו.
כך או כך, נראה שאף אחד לא יעצור את “אני עדיין כאן" מזכייה באוסקר היסטורי, ויש לכם יומיים לצפות בו לפני שזה יקרה והקהל במולדתו ירקוד סמבה ברחובות.
ופרט טריוויה משעשע לסיום: אם מחפשים בגוגל “אוסקר ברזיל" מקבלים תמונות של הכדורגלן אוסקר, שכיכב בצ'לסי וגם כבש את השער היחיד לברזיל בתבוסה ההיסטורית 1-7 לגרמניה בחצי גמר מונדיאל 2014. הפעם, הגביע ילך לברזיל.