השניים החתימו את אנדרוז על חוזה בסכום נמוך של 225 אלף דולר. “אם היינו מחתימים אותה אחרי הזכייה באוסקר עם ‘מרי פופינס’ היינו צריכים לשלם לה פי חמישה", הודה להמן. ואילו אנדרוז עצמה הודתה בריאיון ב־1987: “אלמלא הייתי חותמת על חוזה לפני צאת ‘מרי פופינס’, הייתי חושבת פעמיים אם לשחק ב’צלילי המוזיקה’ כי הדמויות היו די דומות באופיין ובמהותן. לא רציתי להיות דמות טיפוסית שכל כך צרובה בתודעה כדבר אחד, וליצור מצב שבו במאים ומפיקים לא יראו צדדים אחרים של כישורי המשחק שלי".
מהמנזר להוליווד
אף שאנדרוז לא זכתה באוסקר על תפקידה בסרט, הוא ביסס את מעמדה ככוכבת הוליוודית. חודשים ספורים אחרי צאת הסרט היא קיבלה כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד. “אני לא מאמינה שחלפו 60 שנה מאז שצילמנו את הסרט. אני מרגישה כאילו חלפו רק 20 שנה", סיפרה לאחרונה אנדרוז בת ה־89 בריאיון טלוויזיה. “עשיתי כל כך הרבה סרטים מאז, אבל הדמויות שזוכרים לי יותר מכל הן של האומנת המזמרת ב’מרי פופינס’ וב’צלילי המוזיקה’. אני שלמה עם זה כי ‘צלילי המוזיקה’ הוא סרט כל כך נהדר. אני בת מזל שהתבקשתי לגלם את התפקיד הזה. היה לי תענוג לעבוד על הסרט. משמח אותי שעד היום הסרט פופולרי באותה מידה".
ב־1935, בתקופת השפל הגדול באוסטריה, המשפחה איבדה את כל כספה, וכדי להתפרנס הקימה מריה עם הילדים את להקת “זמרי משפחת פון טראפ" ששרה וניגנה. הלהקה המשפחתית הפכה לאטרקציה באוסטריה, והמשיכה לסיבוב הופעות בארצות הברית ובקנדה. במהלך הסיבוב בחו"ל הוחרם בית המשפחה על ידי הנאצים, והמשפחה כבר לא שבה לאוסטריה, אלא היגרה לארצות הברית והמשיכה לעסוק במוזיקה. ב־1949, שנתיים אחרי מותו של קפטן פון טראפ, פרסמה מריה את ספרה הראשון, “The Story Of The Trapp Family Singers", ובשנת 1956 יצא סרט גרמני (“Die Trapp Famillie") המבוסס על הספר.
בשנת 1960 רכשה חברת “פוקס המאה ה־20" את הזכויות לגרסה הקולנועית של המחזמר. עלילת הסרט מתרחשת בזלצבורג בשנת 1938. קפטן פון טראפ הוא אלמן עשיר וקפדן, שמאז שאשתו נפטרה מסרב להכניס שמחה ומוזיקה לבית. כשמריה מגיעה, הילדים מתנכלים לה, אך מהר מאוד מתאהבים באישיותה והיא מלמדת אותם לשיר.
הקפטן עצמו מתאהב בה ולבסוף הם נישאים במנזר. מריה והילדים מקימים להקה ומופיעים בפסטיבל זלצבורג, ובהמשך המשפחה בורחת מהמשטר הנאצי באוסטריה, בצעידה בהרים, לשווייץ. על אף שהסרט מבוסס על סיפורה האמיתי של מריה פון טראפ, חלק מהפרטים בסיפור שונו. בין השאר, בסרט מריה היא אומנת ולא מורה, והמשפחה בורחת ברגל לשווייץ ולא ברכבת לאיטליה ומשם לארצות הברית.
להיטים לנצח
"אני חושבת שמי שגנב את ההצגה הוא כריס פלאמר שנתן לסרט את הדבק שלו. הוא היה שחקן כל כך נפלא, והפכנו לחברים טובים. החברות שלנו הועברה לקהל. אני זוכרת שרוברט וייז דאג לנגן את השירים מהסרט ברמקולים גדולים בזמן הצילומים כדי שנקבל את התחושה הכי חזקה, כדי שכשנשיר את השירים בליפסינג, זה יהיה הכי אותנטי שיש".
השירים המפורסמים ביותר בסרט, שאת כולם שרה אנדרוז, הם “Do Re Mi", “Edelweiss",“My Favorite Things", ו־"Sixteen Going On Seventeen".
בטרם יצא הסרט לאקרנים החליט וייז לערוך כמה הקרנות פרטיות בארצות הברית כדי להעריך את סיכוייו להצליח. “ברגע שראינו את תגובת הקהל ואת המשובים, שהיו יוצאים מהכלל, היינו בטוחים שיש לנו סרט מצליח מאוד, אבל לא היה לנו מושג שהוא ימריא לגבהים כאלה", הודה וייז מאוחר יותר. גם הכוכבת אנדרוז הופתעה: “לא האמנתי שהסרט יהיה כזה מצליח. חששתי שיראו בו חיקוי של ‘מרי פופינס’, אבל בסוף הוא מכר יותר כרטיסים מכל הסרטים שעשיתי", כתבה בספרה. “זו ללא ספק ההצלחה הגדולה ביותר שלי".
ב־2 במרץ 1965 התקיימה הקרנת הבכורה בתיאטרון “ריבולי" בניו יורק, ועל אף ביקורות מעורבות (היו מבקרים שטענו שהסרט “דביק" ו"נונסנסי קיטשי"), הוא זכה מיד להצלחה מסחררת. בישראל הוקרן הסרט לראשונה ב־10 בספטמבר בקולנוע “פאר" בתל אביב, והוא כבש גם את הקהל הישראלי.
התרעות פיקוד העורף