היא במאית בתחילת דרכה, הוא שחקן בין הגדולים במדינה – בפער של 25 שנים וילדה בת 10, שמר גאון בראבא בראיון מיוחד על האופן בו העדיפה לבנות עצמה כבמאית ולאחר מכן לשתף פעולה עם בן זוגה שלמה בראבא. סרט הגמר מלימודי הקולנוע של בראבא ״סינדי״ (2019), עלה ב-vod של רשת 13 ויהיה זמין לצפייה עד סוף השנה כחלק מהמיזם שהרים דניאל אגמון.
״סינדי הוא סרט הגמר שלי. עשיתי מהלך בלתי אפשרי והלכתי ללמוד קולנוע בגיל 38. זה סרט שעשה סיבוב מאוד יפה בעולם ואנחנו גאות בו. הסיפור של הסרט בעצם עוקב אחר רפתנית בת 15 (נועה אסטנג׳לוב) שבאותו בוקר אבא שלה (דני שטג) מבקש ממנה למכור פרה שכבר לא מייצרת חלב. אבל בהמשך יש פער ציפיות בין האבא לבת. זה סרט של התבגרות ובסוף היא מקבלת מנה של התפכחות של מה זה להיות אישה בעולם של גברים״.
צפיתי בסרט, והוא זרק אותי באסתטיקה שלו לסרטה של הבמאית האדירה אנדריאה ארנולד ״מחוץ למים״ (2009).
״וואו ברור. זה מאמץ מאוד גדול לעשות סרט – והרגע הזה בו היא רוקדת אל מול שורה של גברים ניסה לזקק בדיוק את הפער בין התמימות שלה לבין הסביבה. זו התעוררות קשה. אני חושבת שמבחינה רעיונית זה רגע אותנטי. כל עולם הדימויים של הסרט נולד מתוך זיכרון. אני גדלתי במושב ובו הייתה רפת שהייתה שייכת לסבא וסבתא שלי. כשאני גדלתי נשאר המשקל של הפרות ומדובר במשקל מאוד מדויק. אבא שלי לוקח אותנו, הבנות, להישקל על המשקל כדי לוודא שלא השמנו – כמובן שהוא עשה את זה מתוך טוב לב וגם אנחנו בשלב ההוא לא הבאנו שיש עם זה בעיה. שיתפנו עם זה פעולה שאנחנו חייבות להיות רזות כדי שמשהו יתחתן איתנו. ומתוך זה נולד הסרט״.
איך את מתמודדות עכשיו מול האירוע הזה?
״נניח עד היום אני אחשוב על מה ללבוש לפני שאני אפגוש את אבא שלי. עדיין זה דבר שנחתם לנו ב-DNA. אנחנו לעולם לא נפתרות מזה לגמרי כי זה אופן חשיבה כולל. אז נכון שהיום יש לי מבט על הדברים, אני יותר מודעת, אני נשואה ובמערכת יחסים של אהבה שהמבט מקבל אותי ואוהב אותי. אבל השריטות האלה הן לכל החיים - ענייני משקל ודימוי גוף. אני לא חושבת שאי פעם אצליח להיפתר מזה לגמרי״.
תספרי לי על הסרט המשותף שלך ושל בן זוגך שלמה בראבא
״בראבא ואני עשינו סרט שזכה לבכורה לפני שנתיים בפסטיבל חיפה. הוא סרט מאוד שונה מסינדי – בעצם בדינו מציאות ויצרנו מרחב בלב מדבר בו בן אדם, מכל הסיבות המובנות כמו חולי וזקנה, יכול לבוא ולסיים את חייו. הסרט לא ריאליסטי הוא מתנהל במרחב פואטי. רציתי להתמקד ברגע הסיום של החיים, כרגע שהוא בהכרח חייב להיות כן ואותנטי. הסרט מנסה ללכוד את ה-360 האלה מהחיים רגע לפני הפרידה מהם. צלמנו במדבר יהודה והמדבר היה בשבילי כבמאית איזשהו נתק. אחד הדברים שהמהמו אותי בתחקיר לקראת הסרט זה שבמדבר יש מאובנים בני המון שנים – כל המקום הזה היה בעצם ים. מכאן נובע השם של הסרט ים תטיס. ברגע שעושים שלום עם העניין הוודאי שיום אחד נפרד מהחיים האלה זה מעניק איזשהו ערך ליום ולשעה״.
זה למעשה שיתוף פעולה ראשון שלכם?
״אני ביימתי, כתבתי וליהקתי את בראבא לתפקיד הראשי. פעם ראשונה שעשינו יחד סרט עלילתי. כמובן שזה נוגע בביוגרפיה שלנו - כי אנחנו זוג נשוי, יש בנינו פער של 25 שנה וילדה בת 10. העובדה שאנחנו בחרנו לקיים בית עם פער גילאים כזה היא בחירה מודעת שבאיזשהו שלב נאלץ להתמודד עם פרידה. זו בחירה מודעת״.
איך זה היה לכם לשתף פעולה בתור זוג רומנטי?
״הלוואי שהיה לי פרט עסיסי. נוצר כאן מהלך הרמוני, גם אותנו זה הפתיע וגם זה ליווה את העבודה על הסרט ועל הסט. אנחנו מרגישים בעלי זכויות עם הסרט הזה. משהו מאוד כן ומיוחד. ההתעסקות במוות בהכרח מנטרלת מאיתנו חסמים ואגו. וכל מני דברים שזוללים אנרגיה ולא צריך אותם. באמת הייתה חוויה מדהימה – בראבא הוא שחקן מעוטר ומנוסה. לראות איך הוא עובד על דמות. כל החמישה ימים של הצילומים הוא היה בתוך הדמות של אבשלום – לא אכל איתנו צהרים ושמר על האנרגיה. זו זכות לעבוד על תפקיד כזה עם שחקן כזה״.
מה את חושבת על תחום הסרטים הקצרים שלא מספיק מקבל במה?
״זה נושא שהוא קרוב לליבי. צריך להרים לרשת 13 ולדניאל אגמון שהרימו מיזם כזה. ברגע שרשת הנגישה את זה היא בעצם מאפשרת פלטפורמה שלא קיימת לקצרים בישראל. אז קודם כל שאפו כי זה באמת ניסיוני. קולנוע קצר זו בעצם שמורת הטבע האחרונה. כי בעשייה של קולנוע קצר אין חשיבה מסחרית. זו עדיין אמנות לא מצונזרת וזה מתנהג קצת כמו קולנוע עצמאי. אני תמיד חשבתי שאסור לבטל אותם אלא לייצר עבורם פלטפורמות ייעודיות. כשיוצאים מבית ספר לקולנוע קשה מאוד לעשות דבר ראשון פיצ׳ר וצריך לעשות לדעתי קודם כל סרט קצר עצמאי. צריך לבנות בית קטן לפני שבונים בית מלון. אני עכשיו חוששת עם הרפורמה – מצד אחד יופי שנותנים יותר כסף מהצד השני מבטלים את הסיכוי ליוצרות צעירות ללא ניסיון עשיר. אני מקווה שזה יתאפשר ליוצרי ביכורים ולא רק לוותיקים וכמובן לכמה שיותר פלטפורמות שמוכוונות לקהל רחב״.
עוד הרחיבה ואמרה: ״אני רוצה להגיד לך משהו לא כל כך פופולרי – הרפורמה לא בדיוק משנה דברים משמעותיים. גם לפני כן היה לך מאוד קשה לזכות בתור יוצרת ביכורים בסכום מלא במיוחד בתחום הדוקומנטרי. סיכויי ההצלחה בתחום המסחרי הוא לא חדש – אני כמו זורקת פצצה בחדר. כי השר זוהר פשוט לקח את זה עוד מדרגה אחת למעלה. יש ברפורמה דברים שאני לא מסכימה איתם כמובן אבל יש שכן. כשיוצרים עשו סרטים אומנותיים שהקהל לא מצא בהם עניין זו בעיה – אבל זה שקובעים מהו סרט מצליח זו בעיה משמעותית לא פחות. אני חושבת שהמערכת כרגע לא מתעדפת יוצרי ביכורים כמוני וכמוך. המערכת צריכה לאפשר להם יותר – כדי שיהיו קולות חדשים. אחרת אנחנו נשמע כל הזמן את אותם הקולות״.
מה דעתך על המתחולל במדינה בימים אלה?
״הגענו ליום הדין... אני מאוד לא פוליטית ואפילו קצת מנותקת. כמעט לא צורכת רשתות חברתיות חדשות. אני באופן מודע מנתקת את עצמי בגלל שיש פשוט יותר מדי תקשורת וחדשות. יותר מדי הפחדות, יותר מדי פוליטיקה ואני מנסה לשמור על עצמי ועל הבית. אני רוצה להאמין בתהליכים ארוכי טווח. אנחנו נוטים לחשוב שהמציאות היא כאן ועכשיו – יש לפני ויש אחרי. אני עושה עכשיו תחקיר על בן גוריון כי יש לי חלום שבראבא יגלם תפקיד ראשי כזה בתיאטרון. ואני לומדת מזה המון. תפקידנו כאזרחים ואזרחיות להגיד לפעמים שאנחנו לא יודעות וגם לא להסכים. בסוף, אני אומנית יוצרת ולא פוליטיקאית״.
כמה את מרגישה שהמערכת יחסים שלכם משפיעה על הקריירה שלך?
״כשאנחנו הכרנו בדיוק פיטרו אותי מהעבודה – הייתי עורכת מוזיקה באיזה רדיו. ויכול היה להיות מפתה וגם נוח שאני פשוט אעבוד עם בראבא – אהיה מין יד ימינו. ולי היה אינסטינקט שמוכיח את עצמו היום – דווקא בגלל שאתה כזה גדול ואני מתחילה, בשביל שנעבוד יחד צריך שלכל אחד יהיה ערוץ עצמאי משלו. אני חושבת שזה טוב לשתף פעולה כשלכל אחד יש את הנתיב שלו. זה לא בריא לזוגיות שיש ערבוב – אבל אם את מקיימת ערוץ והוא גם כן ושני הערוצים טובים וחיוניים שמייצרים פירות – אז נורא כיף להתחבר. זה המתכון שמצאתי. בבית משפחת בראבא זה עובד. התעקשתי כי קל להיבלע כי את עוד כלום - אנונימית ולצידך יש גדול תרבות. אבל לי היה אינסטינקט לבנות את עצמי ללמוד ולעשות ולאחר מכן לשתף פעולה״.
פער הגילאים ביניכם העסיק ומעסיק המון גופי תקשורת – את מרגישה ש״מנפחים״ את זה יתר על המידה? מה דעתך בכלל על האופן בו מתעסקים בעיקר בזה?
״אני מבינה את העניין. כשבראבא התחתן בפעם הראשונה אני עוד לא נולדתי. אני מבינה את העיסוק בזה שיאצק פתאום בגיל 70 יש לו תינוקת. אני חושבת שבגלל שאנחנו בפער אז לא אכפת לנו מהפסטיבל שעשו מזה. לפעמים אנחנו יוצאים יחד לרחוב ואומרים לנו ׳זו הבת שלך?׳ ואני אף פעם לא נעלבת כי זה נכון, אני נראית כמו הבת שלו. אנחנו אוהבים לצחוק על זה, זה טוב לנו וזה בסדר וגם קצת מוזר. בתוך היום יום אין לנו חווית פער דורות. אנחנו מדברים באותה השפה והפער לא מורגש. אנחנו מגדלים יחד את הילדה שלנו ומצד השני עושים סרט על מוות. יש לנו ילדה שבעוד 10 שנים תהיה בת עשרים ואבא שלה יהיה מאוד מבוגר – את לא יכולה שלא לחשוב על זה כשאת מביאה ילדה. אבל זה טוב להסתכל על זה בעיניים פקוחות – זה פחות מתסבך״.
איך את מתמודדת בתור אימא לילדה קטנה במציאות כה מורכבת? נתקלת בקשיים לתווך לה את המצב בישראל?
״קודם כל במלחמת העולם השנייה והמהפכה הצרפתית היה יותר קשה. העניין של לפחד הוא כל כך קל. אני מאוד מנסה לא לפחד. אני מאוד מנסה לקבל את האירועים, התהליכים ואת האנושות. אני תמיד אומרת לבראבא שלאנושות אף פעם לא הייתה תקופה טובה. אני מנסה לא לפחד ואני מנסה ככה להדהד את זה לילדה שלי – אם ההורים מפחדים אז גם הילד יפחד. כמובן שאני לא מדברת על המקרה הקשה ביותר של החטופים והחטופות – אבל מה יעזור לי לפחד? במה זה יסייע? זה פשוט לא מקדם אותנו. מעדיפה לעשות בחירה לא לפחד ולעשות על זה סרט. לעשות יצירה קולנועית על המוות זו בפירוש הבחירה להתעמת עם זה. ואני חושבת שזה המון בשבילי. זה בעצם הפחד הכי גדול – אבל אם את עומדת ומסתכלת על הפחד הכי גדול בעיניים פקוחות זה אולי הופך ליותר קל״.