הנקודה המעניינת היא שדיסני ניסו למנוע מהמלחמה להיכנס לתוך הפרימירה שהתקיימה בחו"ל, עם הנחיות נוקשות לעיתונאים שלא לשאול שאלות על היחסים ביניהן או על המלחמה. ואולי העיתונאים הצליחו או הוכרחו להתעלם - אך אני לא שוכח כלום.
ועם התחושות האלה נכנסתי לצפות בסרט. היה לי מאוד קשה להזדהות עם שלגיה, על אף שזה מתבקש לפי העלילה, אבל להפך - משהו בי שמח בכל פעם שהמרשעת מתאכזרת בה.
אחרי דקות של הקדמה ופתיחה לסיפור שכולנו גדלנו עליו, הופיעה, יפה ומושלמת - גל גדות. מחיאות הכפיים והצעקות שהיו באולם ברגע הראשון שראינו אותה - לא ביישו אצטדיון מלא.
וכאן התחיל המסע שלי עם שלגיה. מרוב שגל שחקנית כל כך טובה - התחלתי לרחם על השלגיה הארורה. אז המשחק המשכנע של גל, לצד העובדה כי הכל היה פשוט מושלם, גרמו לי להתנתק מהמציאות ולמחול לשלגיה. כל פרט קטן שזכרתי מהסרט המצויר הפך לאמיתי. זה היה כמו לחוות את הסיפור המיתלוגי אבל במציאות.
ולמרות הכל, הסיפור הרומנטי הזה ניצח אותי, ואחרי מאבק של יחסי אהבה שנאה לזגלר - נכנעתי. אפילו התרגשתי, כמעט עד דמעות, ברגע האייקוני בו הנסיך על הסוס הלבן מנשק את שלגיה והיא קמה מהשנ״ץ.
התרעות פיקוד העורף