כשחמאס פלשו לקיבוץ שלהם, איתן ומשפחתו ניצלו בנס. המחבלים חטפו את דוד יחד עם משפחתו, וגם את אריאל, אח נוסף במשפחה. זוגתו של דוד ובנותיו שוחררו אחרי יותר מ־50 ימים בשבי, אבל דוד קוניו, כמו גם אריאל, עדיין שם. וכדי להפוך את כל הסיפור לטרגי ופואטי עוד יותר, נזכיר מהי עלילת “הנוער": האחים קוניו גילמו שני צעירים שבעקבות מצוקה כלכלית חוטפים צעירה כדי לדרוש מהוריה דמי כופר, ולאורך הסרט אנו צופים בהם מחזיקים אותה במרתף.
רציתי לעשות את מה שעושים ב'קספר' - לזרוק עליו אבקה כדי שיחזור לחיים, כדי שנראה אותו שוב. אני לא יכול לקבל את זה שדוד הוא פרצוף על פוסטר שחולפים על פניו. אני לא יכול לנרמל את זה שהוא יהיה דימוי שטוח". שובל הרגיש שהוא חייב לעשות משהו - ועשה את “מכתב לדוד", שאפשר להגדירו כסרט דוקו באין הגדרה אחרת. השבוע הוא עלה לסיבוב של הקרנות מצומצמות באולמות הקולנוע, ואז יוצג באופן בלעדי בהוט 8.
הסרט מורכב מחומרי גלם רבים, בהם צילומים מניר עוז אחרי הטבח, ראיונות עם איתן קוניו ובני משפחה אחרים, קטעים מ"הנוער" וחומרים אישיים של שובל, אבל רובו עשוי מאוצר שהבמאי מצא בארכיון. “כשהתחלנו להתכונן לצילומים של ‘הנוער', המפיקים חשבו שיש פה סיפור - שני שחקנים לא מקצועיים שזו הפעם הראשונה שלהם מול מצלמה", משחזר שובל.
“הם חשבו שזו יכולה להיות נקודה יחצנית מעניינת. נתנו להם מצלמות ואמרנו להם לתעד את החיים בקיבוץ. בסופו של דבר חברת ההפצה של הסרט החליטה שכל התהליך הזה פחות משמעותי וגנזו את המיני־דוקו. למרבה המזל, החומרים נשארו בארונות האחוריים של המשרדים של החברה".
בחומרים הללו, האחים קוניו מתעדים לא רק את עצמם אלא גם את החיים בניר עוז קצת יותר מעשור לפני הטבח. וכך, אנחנו צופים בצילומים מניר עוז ורואים בהם הנצחה לעולם שנמחק, וכל רגע צצים פרצופים שהכרנו לאחרונה בנסיבות איומות - הנה, למשל, ירדן ביבס, והנה שירי ביבס.
“צפינו בחומרים זמן קצר אחרי 7 באוקטובר", אומר שובל. “הכל היה יחסית טרי, וזו הייתה חוויה מלחיצה והופכת קרביים. ידענו שכל בן אדם שעובר שם הוא אולי חטוף, או אולי מת, אבל זה גם מיקד את הצפייה שלנו. את ירדן ידעתי שנראה, כי ידעתי שהוא היה חבר טוב של איתן ודוד וזכרתי אותו עוד מזמנו, אבל כשזה קרה והוא הופיע על המסך - הלב נפל למכנסיים. זה בלתי נתפס. כולם היו חברי ילדות. שירי הכירה אותם מגיל אפס".
“בלי הקולנוע וכל מה שהוא מאפשר, לא יכולתי לעשות את היצירה הזו כמו שהיא. לא רציתי לצמצם את עצמי למראות הגרפיים מ־7 באוקטובר - המציאות הלא מסונתזת הזו מעוורת, היא בלתי ניתנת לצפייה. יכולתי לספר את 7 באוקטובר רק דרך החומרים שצילמתי עם דוד. מבחינתי, זו הייתה הדרך היחידה להגיב למציאות.
בדיונים על קולנוע ושואה תמיד עולה השאלה אם קולנוע וזוועה כזו יכולים לחיות ביחד. אני חושב שבסופו של דבר הקולנוע הוא שפה, ודרכו אתה יכול לחוות דברים שלפעמים המציאות לא מאפשרת לך. ‘הנוער' היה סיפור על שני אחים שהם בעצם ישות אחת ואי אפשר להפריד ביניהם, והחיבור ביניהם מוביל לעוצמה אבל גם לסכנה. אני חושב שזו מטפורה ליחסים בין המציאות והקולנוע - גם הם תפורים אחד בתוך השני".
“בדיוק מהסיבה שהסרט מחובר למציאות, והוא והמציאות משתקפים ומאכילים אחד את השני. המציאות עדיין מדממת, ולכן אני מרגיש שאני צריך להיות שם ולנהל שיח עם הקהל. השיחות טעונות ומטלטלות. אני מדבר והקול שלי נשבר. אני חווה הצפה רגשית כל פעם מחדש, אבל אני חייב להמשיך את השיח. דוד עדיין שם, אחיו אריאל עדיין שם, וכל שאר החטופים עדיין שם. ‘מכתב לדוד' לא יכול להיות סוף פסוק. הוא פתוח ופרום. לא יכול להיות שההקרנה תסתיים ואנשים פשוט ייצאו לרחוב. לכן אני רוצה להיות כמה שיותר נוכח".
“לא. הוא לא גמור עד שדוד חוזר. אין לו באמת סוף. אם וכאשר הוא חוזר, אני אפתח אותו ואצלם לו סוף חדש. זו הייתה ההבטחה שלי לאיתן, ואני ממש מחכה לרגע שאוכל לעשות את זה".
מי ייתן וכמה שיותר אנשים יצפו בסרט הזה, שהוא מופת של הומניות וחסד, שהוא תצוגת תכלית של קולנוע, שהוא מצבה לעולם שהיה ואבד, שהוא יצירה עוצמתית וייחודית שלא היה כמוה והלוואי שלא יהיה כמוה - מי ייתן ורבים ורבות יראו את “מכתב לדוד", ועם זאת התחושה היא ששובל יצר אותו מלכתחילה לצופה אחד בלבד, זה שלא יכול לצפות בו עכשיו.
“אני אוהב את ההגדרה הזו", הוא אומר. “הסרט הזה הוא לדוד. היצירה הייתה משהו אינטימי. זה לא שחשבתי שלא יהיה סרט, או שחשבתי שלא יראו אותו. אני רוצה שאנשים ייראו אותו, אבל הסרט הזה נולד וקיים בשבילו".
דוד לא נחטף בגלל שגילם חוטף, אבל שוב אחזור על זה שהמציאות והקולנוע הם אחים. למה עשינו את ‘הנוער'? כי הרגשנו בתחילת העשור הקודם אלימות שמבעבעת במרחב שלנו ורצינו לשקף אותה ולדמות מה קורה כשהיא מתפרצת, ובסופו של דבר הר הגעש התפרץ גם במציאות".
התרעות פיקוד העורף