הקולנוע הישראלי עובר שני תהליכים הפוכים. מצד אחד, הוא נהיה מבודד יותר, דל אמצעים יותר וגם נישתי יותר (לדוגמה, למי אכפת מהביקורת הזו? לאף אחד). מצד אחר, הוא גם נהיה מסחרי יותר - מעין הוליווד, רק בלי תקציבים ובדרך כלל גם בלי צופים. כך, בשנים האחרונות אנחנו רואים כאן תופעות שמעולם לא ראינו, או לפחות לא בשני העשורים האחרונים: מבול של סרטי המשך, עיבודים לתוכניות מערכונים ולתוכניות ריאליטי, ליהוקים שמתבססים על כמות העוקבים שיש למישהו ולא על איכויות המשחק שלו, וכיוצא בכך.
קצרה היריעה מלמנות את כל השמות שמופיעים בסרט. יש פה אנסמבל עשיר של שחקנים. חשוב מכך, ניכר שכל המעורבים בעניין נהנו מכל רגע, וזה כולל גם את הבמאים ואת שאר העושים במלאכה, כולל כנראה גם התאורנים. ההנאה והתשוקה שלהם ממלאות את המסך ומחלחלות גם לקהל.
הצרה היא שהאפיזודות האחרות פחות טובות, לפעמים אפילו הרבה פחות טובות. חלקן וולגריות או קלישאתיות יתר על המידה, חלקן סתם לא מוצלחות, אבל בסך הכל, הגרסה הזו של "תמונות יפואיות" מתקשה להצדיק את הפורמט שלה. בעיה נוספת היא ערכי ההפקה הנמוכים. הם בולטים אפילו בפרק המוצלח, שכן גם בו לא היה כסף לניצבים, ואנחנו מתבקשים להאמין שבמועדון לילה יפואי פופולרי יש רק ארבעה לקוחות.
ולסיום, יש גם טרוניה מהותית יותר. הסרט נקרא "תמונות יפואיות", אבל הוא למעשה מציג תמונה יפואית מסוימת מאוד. יפו היא כידוע עיר מעורבת, עם אוכלוסייה ערבית גדולה, אבל יש פה בקושי שתיים–שלוש דמויות ערביות. לבולטת שבהן, עם זמן המסך הגדול ביותר, בקושי יש שורות דיאלוג. זה מקומם, אבל כמובן גם לא מפתיע בהתחשב במצב העניינים הנוכחי בחברה ובתרבות הישראלית. לא נתפלא אם עוד כמה שנים יגיע למסכים עיבוד קולנועי של "המסעדה הגדולה", ואפילו ממנו ימחקו את הערבים.
התרעות פיקוד העורף