שחקן נשמה: "תייגו אותו כשחקן עיראקי אבל הוא תפס את עצמו כישראלי"

מהילדות בעיראק, דרך קשיי הקליטה, הגזענות והשירות במודיעין ועד להפיכתו לאחד השחקנים העסוקים במדינה: עשור למותו של אריה אליאס, מי שהפך את המבטא העיראקי לסמל ונשאר בזיכרון של כולנו לא רק בזכות תפקידיו הבלתי נשכחים, אלא גם בזכות האנושיות, הצניעות ואהבת האדם שאפיינו אותו

קשה לדמיין את התרבות הישראלית בלי אריה אליאס. השחקן המזוקן, עם החיוך הרחב והמבטא העיראקי הכבד, הפך לדמות אהובה ומוכרת שהצליחה גם להצחיק וגם לרגש - על הבמה, במסך הגדול וגם בזיכרון הקולקטיבי. עשור לאחר מותו, דמותו עדיין מעוררת געגוע: יחזקאל מהמכולת ב"הילדים משכונת חיים", השתיין טוב הלב מ"צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר" ו"המובטל בטיטו", הדייג ב"קזבלן" והקשיש מלא החוכמה ב"הכוכבים של שלומי" וב"מסעות ג'יימס בארץ הקודש". גם בתיאטרון זכה להצלחה - בהצגות כמו "זורבה היווני" ו"גירושים מאוחרים", שעליהן גם זכה לשבחים.

אליאס, שאילו היה חי היום היה בן 104, היה מעין דון קישוט של עולם התרבות הישראלי. כשבתיאטראות הרפרטואריים זלזלו בו בגלל מבטאו - הוא כיכב בתיאטרון המסחרי ושבר קופות. כשבמאי הקולנוע האומנותי לא הזמינו אותו לתפקידים - הוא יזם, כתב וביים סרטים בעצמו, והפך לאחת הדמויות המרכזיות של סרטי הבורקס. כשברדיו העברי לא מצא מקום - יצר תוכניות משפיעות בקול ישראל בערבית, והיה לאהוב הקהל בכל רחבי העולם הערבי.

"עשיתי מבחנים בקאמרי, בהבימה, באהל - וצחקו עליי", סיפר בריאיון לבלוג של מתי שמואלוף ב־2006. "המשורר אברהם חלפי ישב בשורה הראשונה וצחק. כשהייתי בצבא, יגאל אלון לקח אותי לתיאטרון ואמר: 'הנה, הבאתי שחקן'. שיחקתי את פאוסט, והבמאי יואל זילברג, נעמי פולני ואחרים פשוט צחקו. אחר כך ראו שיש בי משהו תרבותי. אבל לא התקבלתי.

"לא התאמתי לשחקן שהם חיפשו, שיודע את השפה ויוכל להצחיק את הקהל. אני, עם השפה העילגת שלי, לא יכולתי להיכנס לשם. אמרו לי: 'מה, אתה רוצה להיות שחקן?! עם המבטא שלך, אנשים לא יוכלו להאמין למה שתגיד. תלך לחפש עבודה ואל תלך לתיאטרון'. היו מכנים אותי ג'נגלר, ליצן החצר".

שבע שנים אחר כך, בריאיון למקומון בגבעתיים, אמר: "בהתחלה הרגשתי קיפוח. אבל כשקיבלו אותי, כשהשם שלי הופיע בעיתון, זה היה עבורי דבר גדול לזכות בתואר 'שחקן'".

ובצדק: בניגוד לדון קישוט, המאבק רווי התסכולים והמהמורות של אליאס נשא פרי. הוא התקבל לבמות הקאמרי והבימה, זכה בשני פרסי אופיר - על תפקיד בסרט וגם על מפעל חיים, בפרס אמ"י על תרומתו לקולנוע, ובשיא: הדליק משואה ביום העצמאות 1990. אחרי מותו, נקראו על שמו רחובות בנתיבות וברמלה, וגם האולם המרכזי בתיאטרון גבעתיים - העיר שבה התגורר, ושבה זכה גם לתואר "יקיר העיר".

"החיים שלו היו מלחמה אחת גדולה על הקליטה בתרבות ובחברה הישראלית", אומר עליו יוסי אלפי, חברו ויוצר בעצמו. "הוא היה שחקן ובמאי מוכשר, משעשע מאוד. סמל לאדם שלא מוותר על החלומות. הוא גרם לכל מי שפגש בו להרגיש כמו בן משפחה".

חמישה ימים בתא מטען

אריה (אלבר) אליאס נולד ב־1 באפריל 1921 בבגדד, בן לסוחר ולעקרת בית, אחד מתשעה אחים ואחיות. "נולדתי בשכונה יהודית עם הרבה סמטאות צרות", סיפר בריאיון לתוכנית "לגעת ברוח" (כאן 11). "פחד מוות היה לעבור בלילה בשכונה הזאת - כי היה חשוך. אבל ביום שישי הריחות היו ממלאים את הרחובות: קובה, סלט, דגים - מה שאמא הייתה מבשלת. אלה היו ימים יפים, הייתי מאוד מאושר. היה טוב ליהודים לחיות שם".

כבר בילדותו נמשך לעולם המשחק והיה מעלה הצגות לילדי השכונה. "בגיל 5 אמרתי להורים שאני רוצה להיות שחקן", סיפר. "הם שאלו למה אני מדבר שטויות. יום אחד העלינו הצגה בחסות של שר, ואבא שלי ישב בשורה הראשונה עם מקטרת. אני זוכר את אבא שלי מסתכל עליי כמו בחלום, מדליק מחדש את המקטרת שנכבתה לו משום שהיה מרוכז במחזה. אחרי ההצגה הוא אמר לי: 'אתה תעשה מה שאתה רוצה, אני אדאג לכסף. אני אתן לך הכל'. זה היה הכסף הראשון שקיבלתי על פעילות אומנותית מאבא שלי".

אהבתו לקולנוע הצרפתי הובילה אותו להתגנב לבית הקולנוע של בן דודו ולצפות שוב ושוב בסרטים בצרפתית. בבית, היה מחקה את תנועותיו של הזמר והשחקן הצרפתי מוריס שבלייה.

הכישרון שלו לא נעלם מעיני הסביבה: ב־1941, בגיל 20, הפך ליהודי הראשון שהתקבל לפקולטה לדרמה באקדמיה לאומנויות יפות בבגדד. "באודישן גילמתי את שיילוק מתוך 'הסוחר מוונציה' של שייקספיר", סיפר. "זו הייתה אקדמיה מדהימה - בית ענק עם 40 חדרים. למדו שם משחק וגם ציור ופיסול. היו מורים מכל העולם, אפילו מורים ערביים שחזרו מפריז. למדנו גם את שייקספיר בערבית. לא הייתה כלפיי שנאה בשל היותי יהודי - להפך, אהבו אותי מאוד. הייתי היהודי היחיד במחזור שלי, והקהילה התגאתה בי.

"בבגדד, המורים שלי, שהיו ערבים, היו אומרים לי: 'אתה תיסע לפלסטין ושם תיכנס להבימה, תיאטרון מעולה'. הם היו חוזרים מפריז, עוברים דרך פלסטין, רואים הצגות בהבימה ונתנו לי עידוד להגיע להבימה מבלי לדעת שהשפה תהווה מחסום עבורי".

במהלך הלימודים גר עם שלושה ציירים שהשפיעו עליו עמוקות. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות - אבל אז בא הפחד. בעקבות הפרהוד, הפוגרום האכזרי ביהודי עיראק, והחרפת היחס מצד השלטונות, החליטה משפחתו להימלט לישראל ב־1947. אחותו, שהייתה פעילה במחתרת הציונית, שיחדה נהג משאית שהבריח אותו מעיראק. "חמישה ימים ולילות הסתתרתי בתא המטען, עם תמרים שיועדו לבריטים, עד שהגעתי לנמל חיפה", סיפר. בהמשך הצטרפה אליו גם שאר משפחתו.

עם פרוץ מלחמת העצמאות הצטרף אליאס לשורות הפלמ"ח, ובהמשך שירת כקצין מודיעין בצה"ל, ביחידת האזנה שהייתה גרסה מוקדמת של יחידה 8200, במחלקה לערבית. "שירתי במודיעין הקרבי במשך הרבה שנים", סיפר בתוכנית "לגעת ברוח". "נלקחתי למודיעין בגלל הידע שלי בשפה הערבית. הייתי שומע מה האויב אומר ומעביר את המידע הזה ליגאל אלון, שאליו הייתי צמוד ולמפקדים. פינקו אותי שם בגלל שידעתי את השפה". בריאיון אחר סיפר כי אילתרו אנטנות מצינורות מים כדי להאזין לאויב המצרי.

"המפגש הראשון שלי עם אריה היה כשהייתי בבסיס מודיעין בדרום ויום אחד אריה, כאיש מודיעין, מופיע", משחזר הבמאי עליק ותיקאי. "לא הכרתי אותו לפני כן, אבל הוא היה חייכן מדי בשביל להיות איש מודיעין, עד שהתברר שהוא עושה עבודה סודית למען ישראל, ואני לא יכול לפרט בדיוק מה התפקיד הנרחב שלו היה במודיעין. אבל זה היה הרבה מעבר למתורגמן. כעבור עשרות שנים, כשכבר עקבתי אחרי הקריירה שלו והוא הפך להיות שחקן מפורסם, הוזמנתי לביים את התוכנית 'הילדים משכונת חיים' ונפגשנו שוב".

במודיעין הכיר גם את אהבת חייו - יהודית, ילידת הארץ, ששירתה במחלקה לאנגלית. "נרקם בינינו קשר, ויצא שהתחתנו", סיפר. יהודית עצמה סיפרה בריאיון שבקרב משפחתה, שעלתה לארץ ממזרח אירופה בגל העלייה השנייה, הבחירה בבעל ממוצא עיראקי התקבלה בהפתעה. "ניסו להפחיד אותי, אבל המוצא של אריה מעולם לא הפריע לי", אמרה. לשניים נולדו שלושה ילדים - סיני, סנונית ושרי.

את אהבתו לבמה לא שכח גם בשירותו. בעידודו של יגאל אלון, שנחשף לכישרונו, ניסה להתקבל ללהקת הצ'יזבטרון - להקת הזמר והבידור של הפלמ"ח. באודישן ביצע מונולוג מתוך "המלט" של שייקספיר בערבית. הבוחנים, הפזמונאי חיים חפר והבמאי שמואל בונים, לא התרשמו וצחקו - לבסוף החליטו לא לקבל אותו ללהקה.

בשנת 1949 המליץ חיים הרצוג, אז ראש מחלקת המודיעין בצה"ל ולימים נשיא המדינה, להעניק צל"ש לכמה עשרות חיילי מודיעין, ובהם אליאס, על תפקודם במלחמת העצמאות. דוד בן־גוריון דחה את ההמלצות בטענה שהמצב שבו שרויה מדינת ישראל רגיש מדי.

מטען של תרבות

התפקיד הראשון שקיבל אליאס בתיאטרון היה דווקא בתיאטרון הרפרטוארי שממנו נדחה שוב ושוב: ב־1953 שיחק את המואזין בהצגה "תעלולי נאסר א־דין", בבימויו של יוסף מילוא, בתיאטרון הקאמרי. "מילוא חיפש מחזה שבו אוכל להשתלב עם המבטא העיראקי שלי, שהיה חריג בנוף השחקנים שעלו ממזרח אירופה", סיפר אליאס. "המואזין תיאר את כל מהלך המחזה".

האודישן שעשה לתפקיד סימן נקודת זינוק: הבמאי אריה להולה שנכח בו התרשם עמוקות, וליהק את אליאס לתפקיד עולה עיראקי בסרטו "אבן על כל מיל". אבל הרוח החיובית הזאת לא האריכה ימים. המבטא שלו, שוב, היה לצנינים בעיני הממסד, והוא פוטר מהקאמרי. בלי תפקידים קבועים בתיאטרון, ובעקבות עברו הצבאי במודיעין, פנה אליאס לעבודה ברדיו - ושם מצא בית. הוא החל לביים ולשחק בתסכיתי רדיו בשפה הערבית עבור קול ישראל בערבית - תסכיתים שהפכו לכלי תעמולה ישראלי והיו פופולריים להפליא ברחבי המזרח התיכון.

"באמצע שנות ה־50 יצאתי מחזרה עם התזמורת באולפני קול ישראל, וראיתי את אריה בחצר", נזכרת הזמרת־שחקנית לילית נגר. "הוא שאל אותי: 'את שחקנית?'. אמרתי: 'לא, אני זמרת'. הוא שאל אם אני מצרייה. אמרתי שכן. ואז אמר: 'אז את שחקנית'. הם חיפשו שחקנית לתפקיד בתסכית בערבית - הוא ליהק אותי, לימד אותי, ומאז אימץ אותי לתסכיתים שלו".

נגר מספרת כי אליאס הגיע מרקע של מחזות קלאסיים בשפה הערבית הספרותית, והביא את האיכויות האלה אל הרדיו. "העשייה שלו ברדיו לא הייתה ברירת מחדל", היא אומרת. "הוא הגיע לארץ עם מטען כבד של תרבות, שעליו הוא הלך והתפתח. הדרך שלו הייתה קשה, אבל הוא היה פורץ דרך". פעם תרגם לערבית את "תעלת בלאומילך" של אפרים קישון. "הוא הביא את קישון לאולפן לצפות בחזרה", מספרת נגר. "קישון לא ידע איך לאכול את זה - אבל כיבד את אליאס מאוד".

במקביל לעבודה ברדיו, ביים אליאס הצגות בערבית בתיאטרוני חובבים ביישובים כמו עילבון, כפר קאסם, כפר יסיף ונצרת. במיוחד היה גאה בהפקה של "מג'נון ליילה" (משוגע על ליילה) של המשורר המצרי אחמד שאוקי. "הוא היה בולדוזר", סיפרה נגר. "יזם, ביים, שיחק, והכל מתוך חלום גדול להשתלב גם בתיאטרון ובקולנוע העבריים".

החלום הזה התגשם. השניים שיחקו יחד ב"משרתם של שני אדונים" מאת גולדוני - ההצגה הראשונה ששודרה בטלוויזיה הישראלית. ב־1963 השתתף בבימוי הסרט "אף מילה למורגנשטיין", שכתב קישון ללהקת בצל ירוק. אבל הפריצה הגדולה שלו לקולנוע הגיעה שלוש שנים אחר כך. ב־1966, גילם את לוי - אב מובטל ואלכוהוליסט - בסרטו של יוסף שלחין "הילד מעבר לרחוב".

"הייתי מובטל, לא הייתה לי עבודה, ויום אחד צלצל אצלי הטלפון בבית, ומלהקת שאלה אותי: 'אתה פנוי? יש לך תפקיד ראשי בסרט, תבוא מהר'", סיפר אליאס ב־2006 בריאיון למאגר העדויות של הקולנוע הישראלי. "השתגעתי, מחפשים אותי לתפקיד ראשי?". הסרט זכה לשבחים, הוקרן בהצלחה, והשתתף בפסטיבל ונציה. "כשהסרט יצא, אנשים בכו בו. הייתי הולך לקולנוע בדיזנגוף, עומד ורואה את האנשים יוצאים ממנו עם דמעות, ואומרים לי: 'אתה גרמת לנו לבכות'".

הסרט פתח לו דלת לקריירה קולנועית עמוסת תפקידים. הוא הפך לאחד השחקנים המזוהים ביותר עם הקולנוע הישראלי של שנות ה־60, ה־70 וה־80, והופיע בשורת להיטים - בהם "עליזה מזרחי", "מרגו שלי", "השוטר אזולאי", "נורית", "קזבלן", "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "שרית", "המובטל בטיטו", "כאסח", "אבא גנוב 2", "צמות" ועוד רבים.

כדור ההרגעה הכי אפקטיבי

במקביל לפריצה הקולנועית שלו, החל אליאס לבסס את מעמדו גם בתיאטרון המסחרי. הוא כיכב בהצגות רבות, בהן "קזבלן", "זורבה היווני", "השדרה", "ארץ רחוקה", "שירי החומש", "תיקון חצות" - ועל תפקידו בהצגה "גירושים מאוחרים" זכה בפרס כינור דוד לשחקן הטוב ביותר (1983).

יהורם גאון, ששיחק לצידו ב"קזבלן", נזכר ברגעים הראשונים איתו: "הזיכרון הראשון שלי ממנו היה העיניים שלו, העיניים הכי טובות בעולם. כשהגעתי לחזרה הראשונה, הייתי מבוהל מכל הסובב אותי, בעיקר מעצמי, עד שפגשתי זוג עיניים עם מקטרת, איזו יתד נטועה בשלווה של רוגע סטואי בתוך ההמולה שסביב. היה לו מבט רחום והכי מרגיע, הכי שקט, הכי אבהי והכי מחבק שפגשתי".

"אז טרם שיערתי את כברת הדרך המשותפת שנכונה לנו, דרך ארוכה שכולה חיוך. אני זוכר מעמדים על הבמה ומחוצה לה, כשהכל סביב מתוח, נסער, מרוגש וחרד, עד שהייתי פוגש את עיניו של אריה ונרגע. האיש הזה היה בעיתות לחץ ומשבר כדור ההרגעה הכי מלטף והכי אפקטיבי מכל בתי המרקחת גם יחד. לידו אי אפשר היה לכעוס או להתעצבן. זה היה נשמע לא הגיוני, זה היה נראה לא במקום", מספר גאון.

גאון מדגיש גם את מה שלמד מאליאס: "בעולם התחרותי והבוער של התיאטרון, עולם האשליה הבימתית עם האש המכלה שבלב והחיוך המזויף, אריה הראה שאפשר אחרת. אפשר לאהוב קולגה בלי לירוא ממנו, אפשר להיבנות ממנו ולבנות אותו, ואיש אינו חסר. למדתי אצלו שמשחק יכול להיות גם שליחות ולא רק פרנסה".

"אריה היה מצחיק. אלוהים, הכי מצחיק שיש בכל תנועה, בכל 'עיוני'. אבל מאחוריו היה גם צער עמוק ותסכול של יגון צורב. הוא היה כישרון גדול, והמבטא שלו - זה שבא איתו מבית הספר הגבוה למשחק בעיראק - דווקא כאן בארץ היה לו לרועץ. חלום הדורות - לבנות בית יהודי מכל התפוצות, עם כל המבטאים - דחה את המבטא שלו. הוא היה מספר לי על עברו התיאטרלי בארץ, בתיאטרון שאליו ניסה להיכנס, ובו לא נתנו לו הזדמנות לשחק אלא תמיד הוליכוהו בבושת פנים אל תפקידי השמש המזרחי. או אז הוא היה מדגים לי את שיילוק שלו בערבית עם מבטא וכישרון על. אלוהים עדי שלא שמעתי שום מבטא ואף לא שפה אחרת, רק אמת, כאשר עמד בביתי ושאל בערבית ספרותית: 'אם תדקרו אותנו - לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו - לא נצחק? אם תרעילו אותנו - לא נמות? ואם תתעללו בנו - האם לא נתנקם?'", גאון מספר.

השחקן אברהם סלקטר התוודע לאליאס לראשונה בצילומים ל"השוטר אזולאי", סרט הבכורה שלו. "הוא קרא לכל אחד 'עיוני', היה מצחיק ולבבי, קשה היה שלא להתאהב בו", סיפר. "ב־1996 שיחקנו יחד ב'תיקון חצות'. זו הייתה גאווה גדולה עבורו, הוא הרגיש שהוא זוכה להגיע למקום שעליו הוא חלם משך כל הקריירה.

"אחרי ההצגות היינו יוצאים לפאב, והוא היה אומר לי: 'עיוני, תיקח אותי איתך'. הבחורות שהיינו פוגשים בפאב היו מתאהבות בו. הוא היה מקסים, אבהי, עם שמחת חיים שהשפיעה עליי מאוד. פעם סיפרתי לו על סרט סטודנטים שאני משתתף בו. הוא אמר לי 'תיקח אותי איתך', והבמאי יצר עבורו תפקיד במיוחד. הוא אהב את החיים וידע להדביק אותך בזה".

ב־1976 הפך לדמות אהובה גם על ילדי ישראל, כשלוהק לגלם את יחזקאל, בעל המכולת החייכן בתוכנית הילדים המיתולוגית "הילדים משכונת חיים", ששודרה בטלוויזיה החינוכית עד 1978. התוכנית זכתה לעיבוד מחודש גם בשנים האחרונות.

יוסי אלפי, מיוצרי התוכנית, מספר: "רוב סיפורי הילדות שלי התרחשו במכולת של אבא שלי, ואריה התאים בדיוק לדמות. הוא נראה לנו זקן אז, למרות שלא היה כל כך מבוגר. המבטא שלו טרף את המסך. הוא אף פעם לא גילם דמויות נלעגות - גם לא בסרטי הבורקס. הוא שמר על הפאסון ועל הכבוד של הדמויות שעשה. הוא שיחק עם חוכמה. ב'הילדים משכונת חיים' הוא גילם דמות שהילדים באו אליה לשמוע סיפורים והמבוגרים באו לשתות ממנה חוכמה. הוא צייר מחדש את הדימוי העוצמתי של הגבר המזרחי".

הבמאי עליק ותיקאי הוסיף: "אריה היה שחקן בלב ובנשמה 24/7. את דמותו של יחזקאל הוא בנה בעצמו, לקח את התסריט, והפיח חיים בדמות עם הניואנסים האישיים שלו. הייתה בו טרגדיה מסוימת, כי תייגו אותו כשחקן 'עיראקי', בעוד הוא תפס את עצמו כשחקן ישראלי. לכן כל תפקיד שעשה, הוא עשה בשלמות, במלוא הנשמה, יצר דמויות תוך מחשבה".

אבא של כולם

החל משנות ה־80 עסק אליאס, בהתנדבות, בבימוי תיאטרון בבית הכלא מעשיהו, כחלק מתוכנית שיקום אסירים, והתחבב גם על העבריינים הקשוחים ביותר. "כשהלכתי למעשיהו שאלו אותי מנהלי הכלא: 'מה אתה רוצה?'. אמרתי להם: 'אני רוצה לעשות הצגה'", סיפר ב"לגעת ברוח". "אמרו לי שאין כסף, אז אמרתי: 'אני דיברתי על כסף? לא דיברתי על כסף'. נכנסתי לכלא וביימתי את ההצגה 'עוד נהר אחד' שבה השתתפו 30 אסירים, והם היו קוראים לי 'אבא' בכל פעם שבאתי. הייתה לי השפעה עליהם, וגם אחרי שסיימנו לעבוד על ההצגה, הם המשיכו לצלצל אליי הביתה כדי להתייעץ או לבקש עזרה, או סתם לברך אותי על פרסים שאני מקבל".

בשנות ה־90 קיבל תפקידים מגוונים יותר - לא עוד דמויות סטריאוטיפיות של "המזרחי הטוב", אלא דמויות מורכבות של סבים ישראלים, מלאי חוכמה והומור. בין תפקידיו הבולטים: אליהו סיטון בסדרה "סיטון", ניסים משולם בסרט "נשים", ציולילו ב"הבחור של שולי", בר־דיין ב"הכוכבים של שלומי", אליהו ב"מעורב ירושלמי", וסאלח ב"מסעות ג'יימס בארץ הקודש" - תפקיד שבזכותו זכה בפרס אופיר לשחקן הראשי הטוב ביותר.

"בכל סט של סרט או הצגה הוא היה כמו אבא של כולם", מספר אורי גבריאל, ששיחק לצד אליאס. "הוא היה איש לבבי: מוצא זמן לדבר לעומק עם כל אחד. גם כשאנשים מהרחוב היו עוצרים לדבר איתו, הוא היה מתעכב ונותן לכולם את תשומת הלב, מקבל מהם מחמאות וחיבוקים. מה שאפיין אותו זו אהבת האדם ושמחת החיים. באחד המונולוגים שלו אמר: 'אנשים כמוני צריכים לחיות אלף שנה'. ובאמת, הוא היה צריך. הוא קיבל תפקידים סטריאוטיפיים - והראה לכולם שהוא יכול לגלם כל תפקיד. הוא היה צדיק, איש שבא לעולם המשחק ממקום כל כך נקי, בלי מניירות ובלי אגו, ולכן הוא כל כך אהוב על כולם. לא תשמע אף אחד שיגיד עליו מילה רעה, כי הוא היה בן אדם שכולו טוב".

בשנותיו האחרונות, בריאותו של אליאס הידרדרה. הוא עבר שבץ מוחי קל, שהשפיע על הדיבור - אבל לא עצר אותו. הוא המשיך לשחק ולשמח לבבות. "השבץ השפיע מעט על הדיבור שלו והוא נבהל מאוד", מספר עליק ותיקאי, "בתוך הפחד הזה, כשקיבל תפקיד, הוא היה חוזר על השורות שלו כל כך הרבה פעמים ומדקדק בכל אות, עד שלא הרגשת בכלל שנפגע. בשנותיו האחרונות אם תפקיד לא היה חשוב לו, הוא היה מוותר עליו. מה שכן עשה - עשה בשלמות. בהמשך, כשבריאותו הידרדרה עוד והוא הרגיש שהנכות שדבקה בו מגבילה אותו, לא ראיתי אותו מתלונן או מתוסכל".

אריה אליאס הלך לעולמו ב־7 במאי 2015, בגיל 94, ונטמן בבית העלמין האזרחי מנוחה נכונה, אבל המורשת שלו לא נקברה. הוא לא היה רק שחקן ובמאי מוכשר - הוא היה קול. סמל. איש עם נוכחות יוצאת דופן. בדרכו הצליח לפרוץ גבולות של שפה, מוצא וסטריאוטיפים, ולהפוך לדמות שאהובה על כל שכבות החברה. גם עשור לאחר מותו, דמותו מעוררת געגוע וחיוך. תזכורת לכוחו של תיאטרון - ושל אדם אחד - לגעת בלב האנושי