לפני כמה חודשים עלה כאן “יופי מסוכן" (“The Substance") והכרזנו שהוא סרט מבחיל ומגעיל, אבל גם יצירת מופת מטורפת. בסופו של דבר הוא אכן הפך לאחד הסרטים המדוברים של השנה, זכה באוסקר ואפילו היה להיט קטן בקופות הארץ.
השבוע עולה אצלנו לאקרנים “האחות המכוערת" הנורווגי, וגם עליו נגיד אותו דבר בדיוק - גם הוא יצירת מופת מטורפת, גם הוא מבחיל ומגעיל. יודעים מה? בעצם יש הבדל. הוא עוד יותר קיצוני מ"יופי מסוכן", שנראה לעומתו כמו “איה פלוטו".
כל זה נשמע כמו סתם כותרות מפוצצות - אבל מה לעשות שזו האמת. לפחות האמת שלי ושל עוד רבים שהתלהבו מהסרט בפסטיבלים של סאנדנס וברלין. אני אישית ראיתי אותו בפסטיבל הקולנוע המחתרתי של בוסטון, בפני קהל שהגיב בהתלהבות למופרעות שלו, ובהחלט היה חלק מהחוויה. מומלץ לראות את הסרט על מסך גדול ובחברת אנשים, וכל הכבוד לקולנוע לב שלקחו את הסיכון ולמרות תכניו הקיצוניים, רכשו את זכויות ההפצה שלו.
על מה כל המהומה? מדובר בעיבוד נוסף ל"סינדרלה", האגדה שכבר זכתה לאין־ספור גרסאות קולנועיות, כולל כמובן קלאסיקת האנימציה של דיסני. פה הסגנון אחר וגם נקודת המבט - הסיפור עוסק באחות החורגת והפחות אטרקטיבית של לכלוכית, שמתחרה בה על לבו של הנסיך והזכות להתחתן איתו ולחיות באושר ובעושר.
היא, הרבה בעידודה של אמה המניפולטיבית, מוכנה לעשות הכל כדי לנצח בתחרות הזאת. וכך, כמו בגרסה פרוורטית לשיר של אביתר בנאי, היא לא סתם שמה פודרה וצובעת ריסים אלא משפצרת את הריסים הללו בתהליך רפואי שיגרום לכם לעצום את העיניים.
כנ"ל לגבי הדרך שבה היא משפצת את האף שלה. ומה היא עושה כדי שכף הרגל שלה תיכנס לנעל, במה שהוא תמיד הרגע האייקוני ביותר של המותג “סינדרלה"? אל תשאלו.
נגיד רק שכדי לרדת במשקל היא בולעת תולעת מעיים, כזו שתאכל במקומה את כל מה שהיא מכניסה לפה שלה ותאפשר לה לאכול את העוגה כדי להשאיר אותה שלמה, ואתם יכולים לתאר לעצמכם שלדיאטה הזאת יש תופעות לוואי. הן מתפרצות במה שהיא אחת מן הסצנות המדהימות והבלתי נשכחות ביותר שראיתי על המסך בשנה האחרונה.
בכלל, יש ב"אחות המכוערת" שלל סצנות כאלה, ואין בו אף רגע של איבוד מומנטום. זה הסרט העלילתי הארוך הראשון של הבמאית אמילי בליכפלדט, והיא מתגלה כאן בתור כישרון אדיר. זכרו את השם ואל תתפלאו אם בקרוב נראה אותה מביימת סדרות של אפל וסרטי אימה הוליוודיים.
גם צוות השחקניות שלה מצוין, ובראשו ליאה מירן והשחקנית עם השם הבלתי ייאמן תיה סופי לוך נס. המוזיקה המקורית של Kaada הריצה אותי לחפש עוד קטעים שלו בספוטיפיי. בכלל, כל המחלקות כאן עשו עבודה מצוינת, הממשיכה את הפריחה של הקולנוע הנורווגי בשנים האחרונות.
כיוון שזה סרט נורווגי אומנותי, מן הסתם התקציב שלו לא גבוה, והדבר ניכר בערכי ההפקה. אין בו אפקטים כמו ב"יופי מסוכן", והוא לא יזכה כמוהו באוסקר לאיפור או בכל קטגוריה אחרת, אבל הבמאית עשתה את המיטב עם המעט שעמד לרשותה, והתוצאה מרשימה לאורך כל הדרך. איזה כיף לפגוש תגלית קולנועית כזו, גם אם צריך לצלוח בשביל זה גועל נפש קולנועי מזוקק.
הגועל הזה לא נוצר לשם הגימיק או הדאווין. הפרובוקטיביות של “האחות המכוערת" מתחילה כבר בשם שלו, אבל הוא ממש לא פרובוקציה ריקה. ל"סינדרלה", כמו לרוב אגדות הילדים, יש מקורות אפלים, אז רק מתבקש להתחבר לצד האפל שלה. במובן מסוים, זה יותר טבעי מאשר העיבודים המתקתקים של דיסני.
אפשר להסתכל על הסרט כעל עיבוד נוסף ל"סינדרלה", ואפשר לראות בו גם כשייך לתת־הז'אנר הידוע כאימת גוף (“Body Horror"). במובן הזה הוא דומה לא רק ל"יופי מסוכן", אלא גם ל"טיטאן", לקלאסיקות של דיוויד קרוננברג ועוד. “האחות המכוערת" נכנס לפנתיאון של הסוגה הזאת, לא רק בגלל הצורה, אלא גם בגלל התוכן. לא רק בגלל הביצוע, אלא גם בגלל האמירה.
הקולנוענית הנורווגית לא סתם מכניסה קיסם בעין שלנו, אלא עושה זאת כדי להגיד משהו - על אידיאל היופי והרזון, על האובססיה לטיפולי יופי ודיאטות, על הצורה שבה החברה שלנו מסלילה אותנו לרדוף אחרי מטרות גופניות בלתי אפשריות, ועל הדרך שבה אנחנו מקריבים את הגוף שלנו בשביל לקבל אישורים, ובסופו של דבר מפסידים את כל הקופה: גם מוכרים את הנשמה, גם גורמים לעצמנו נזק פיזי בלתי הפיך, וגם לא זוכים במה שרצינו, שמלכתחילה היה בלתי מושג.
נכון, זו לא האמירה הכי מקורית בעולם, אבל לפחות היא אקטואלית ורלוונטית מתמיד, ומעוררת הזדהות להחריד. כמו רוב האגדות, “האחות המכוערת" מתרחש במקום ובזמן רחוקים מאיתנו, אבל נראה כל כך קרוב, והוא לוקח את הרעיונות הנדושים למדי ומביא אותם על המסך בצורה שטרם ראינו.
הכינו את הכרטיסים, את שקיות ההקאה - וגם את החטיפים. “האחות המכוערת" מוכיח שמי שמרעיב את עצמו, יהפוך לדלעת, אז עדיף כבר לפרגן לעצמנו - ולא סתם להזמין פופקורן, אלא בדלי גדול עם חמאה.