רגע לפני שימלאו 50 שנה ליציאתו לאקרנים של סרט הפולחן "חגיגה בסנוקר", במאי הסרט בועז דוידזון מספר לראשונה על יוזמה חדשה ומסעירה שלו ליצירת סרט המשך לקלאסיקה הישראלית. "לא מזמן הצעתי לעשות סיקוול ל'חגיגה בסנוקר' עם אותם שחקנים - בעזרת AI שייראה הכי דומה שאפשר לסרט אמיתי", אומר דוידזון.
"הצעתי את זה למשה אדרי (מבעלי יונייטד קינג, שבבעלותם הזכויות על הסרט - ש"ב), אבל הוא דחה את ההצעה שלי וטען שההימור מסוכן מאוד מבחינה מסחרית ופיננסית. נראה לי ששווה לנסות. בוא לא נטעה: בכל פעם שעושים משהו בפעם הראשונה, אתה צריך מישהו אמיץ מאוד״. בהמשך יבקש דוידזון להבהיר: ״למרות זה, אני חושב שאדרי הוא מתנה לתעשייה הישראלית".
“ב־AI אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה היום", מוסיף דוידזון. "זה גם יותר נוח למפיק סרטים, שיש לו תמיד בעיה עם הרבה כוכבים. עבדתי עם הרבה כוכבים אמריקאים - וזו ממש צרה. לפעמים לא בא להם לבוא לסט, לפעמים הם לא יוצאים מהקרון שלהן וכולי. אז עם כוכבים שנמצאים רק במחשב זה יותר נוח. לא צריך להסיע אותם, לא צריך לתת להם אוכל, הם לא יתחילו להתווכח איתך על התסריט”.
בעוד הצעתו של דוידזון לעשות סרט המשך ל"חגיגה בסנוקר" באמצעות AI נדחתה בידי אדרי, הרפתקה אחרת הקשורה בסרט המיתולוגי ובבינה מלאכותית הושקה בתחילת השבוע בטיקטוק. הסרט נערך מחדש לצפייה המותאמת לנייד, בגרסה מקוצרת ואנכית של 12 דקות, בעזרת טכנולוגיית AI שהשלימה פריימים חסרים במעבר מגרסה רוחבית לאנכית.
אותנטי ככל האפשר
דוידזון (81), מהבמאים המצליחים ביותר בתולדות ישראל, שחתום על "לול", "שבלול", "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "אסקימו לימון" ו"אלכס חולה אהבה". בשיא הצלחתו עזב את הארץ ללוס אנג'לס, שבה הוא חי כבר יותר מ־45 שנה ועבד בה עם כוכבים כמו סילבסטר סטאלון, ברוס וויליס, ניקולס קייג', קווין קוסטנר וניקול קידמן.
“חגיגה בסנוקר" הוא מקרה קלאסי של פער עצום בין אהבת הקהל לסלידת הביקורות. כך, למשל, נכתב בביקורת על הסרט מאת שלמה שמגר ב"ידיעות אחרונות" ב־29 ביוני 1975: "'צ'רלי' ייסר אותנו בשוטים? 'סנוקר' מייסר אותנו בעקרבים". אני מזכיר לדוידזון את הביקורת הזאת, והוא אומר: "הרגשתי רע מאוד מהביקורות. נעלבתי. קיוויתי שזה יעבור אבל זה לא עבר. הרגשתי שזאת התנפלות עליי. אני זוכר את הביקורת הזאת, בעיקר את המשפט על השוטים והעקרבים".
דוידזון מודה שהביקורות השליליות עליו - גם מצד התקשורת וגם מצד קולגות בתעשייה - היו אחד מהגורמים המשמעותיים לעזיבת הארץ: "אחד הטריגרים שדחפו אותי החוצה היה שלא קיבלתי תשומת לב מהממסד. להפך - הממסד חשב שאני המן הרשע, שאני עושה דברים איומים. כשנסעתי לאמריקה רציתי לנוח, בין השאר מההרגשה הזאת שאנשים שכאילו מבינים בקולנוע - אם זה מבקרים או אם זה במאים אחרים - לא קיבלו אותי. להפך. נפגעתי מזה, די נעלבתי. בנאדם עושה את עבודתו ומתחילים להגיד לו דברים איומים. היחס של הממסד כלפיי התבטא גם בענייני פרסים. שמעתי גם שבמאים דיברו עליי רעות מאוד. חברים שלי אמרו לי, 'מה אכפת לך, זה הכל מקנאה'. אבל זה פגע בי”.
סיבות נוספות לעזיבת הארץ היו, לדברי דוידזון, חרדות מתהליך עשיית הסרטים וגם הלחץ מהציפיות הגבוהות ממנו להמשיך לייצר להיטים קולנועיים: "כשהלכתי ברחוב דיזנגוף, רגע אחרי שסיימתי סרט והייתי באמת עייף, נתקלתי באנשים והם שאלו אותי: מה אתה עושה עכשיו? הרגשתי לחץ כזה. אני טיפוס חרדתי והייתי נכנס להתקפי חרדה, בחדר המיון באיכילוב כבר הכירו אותי טוב מאוד. היו לוקחים אותי מהסט, והייתי בטוח שיש לי התקפת לב או משהו. הייתי מנסה להסתיר את זה בצחוקים אבל לפעמים לא עמדתי בזה. נתנו לי וליום וחזרתי לסט. כטיפוס חרדתי, זה תמיד היה בעיניי אימה לבוא כל יום לסט. מה יקרה אם אני לא אזכור מה אני צריך לעשות? מה יקרה אם אני אעבור את התקציב? מה יקרה אם הסרט לא יעבוד והמשקיעים יפסידו כסף? רציתי לקחת אוויר. הכוונה הייתה לנסוע לשנה”.
במקרה אחר עשינו סרט עם ניקולס קייג'. הייתה סצנה שהוא לובש תחפושת של דוב. ואז קייג' אמר לי: 'תשמע, היה לי רעיון אדיר ואני רוצה שתעזור לי בעניין הזה. תודה לאלוהים שהביא לי את הרעיון הזה. אני רוצה להיות לבוש בתור דוב כל הסרט'. הפסקנו את הצילומים והלך לנו יום שלם רק בגלל הסיפור הזה. צ'אק נוריס אומנם היה בחור טוב אבל הכניסו לו לראש שהוא צריך שמירה כמו הנשיא. הוא הגיע לסט עם צוות שלם של שומרי ראש".
אני אדם ביישן מטבעי, ולעשות דברים כאלה היה לי קשה מאוד. אבל בזכות הדברים האלה הסרט הצליח, כי עשיתי את הצעד האחד הנוסף קדימה. תראה, אופליה המסכנה הייתה הולכת ברחוב ואנשים חשבו שהיא באמת הטיפוס הזה. צר לי מאוד על אופליה. כמעט בכל הסרטים שעשיתי והצליחו אנשים נשרטו - כולל הבמאי, כנראה”.
“זה נורא שמבחינת הממשלה זה דבר מוקצה מחמת מיאוס ונורא שאף אחד בכלל לא אמפתי למה שקורה בצד השני. בעקבות המלחמה התחלתי לראות יותר טלוויזיה ישראלית, לראות מה קורה בארץ. לא האמנתי עד כמה הארץ הלכה ימינה וכמה שנאה יש בישראל. בעיקר חששתי שישראל הולכת ונגמרת. באמת חששתי. אמרתי כמה זמן המצב הזה יכול להחזיק מעמד? מה יקרה אם יום אחד אמריקה לא תעזור לישראל? זה מפחיד”.
הראיון המלא יתפרסם בוואלה תרבות ביום העצמאות
התרעות פיקוד העורף