זאת לא לומר שלא היו רגעים טובים פה ושם, אבל התכיפות שלהם הלכה ופחתה, והמצב הפך להיות כזה בו גם גדולי המעריצים החלו להתקרב לכל פרויקט במידה מסוימת של חשש ודאגה רק כדי לצאת ממנו באנחת "אוקיי, זה לא היה רע כל כך" במקום ב-"ואווו... מתי הולכים לראות את זה שוב? זה היה אדיר!"
אז מה יש לנו ב"ת'אנדרבולטס*" שהופך אותו לסרט מארוול כל כך מוצלח? ובכן...
חבורה של דמויות שוליות (זוכרים את השיח לגבי איירון מן וכו' בתחילת היקום של מארוול בסביבות 2008?), שכל אחת מהן דפוקה בדרכה שלה, וחייבות להתאגד כדי להציל את העולם מפני רשע שלבדם הם לא יכלו נגדו.
כמעט כל דמות בסרט מקבלת הזדמנות לחשוף עוד שכבות שלא ראינו נחשפות בעבר מה שכמעט בהכרח הופך אותה לדמות שהרבה יותר קל להזדהות איתה. וזה בדיוק מה שהפך את הדמויות ביקום של מארוול לכל כך אהובות - כולם פגומים אבל כולם משתדלים להשתפר. מן הראוי להתעכב טיפה על לואיס פולמן שמגלם את בוב (ועוד מספר דמויות שלא נכנס אליהן מטעמי ספוילרים) ועושה עבודה פשוט מצוינת - משעשע, מפחיד, עצוב, מרגש - ולעיתים - הכל יחדיו.
זאת לא לומר ש"ת'אנדרבולטס*" בהכרח יהיה סרט שייכנס לפנתיאון של מארוול, אבל הוא בהחלט סרט טוב, אפילו טוב מאוד, והוא שיפור ניכר על פני הניסיונות האחרונים של מארוול לבדר אותנו, והאם זה לא מה שכולנו בעצם רוצים מסרטים כאלו? בידור, אבל איכותי כמה שרק אפשר?
הסרט הבא של מארוול - "פנטסטיק 4 - צעדים ראשונים" יצא עוד חודשיים בערך, ואם גם הוא יהיה מוצלח, ובכן, בספורט קוראים לזה "רצף ניצחונות", מה המקבילה בקולנוע?
התרעות פיקוד העורף