הסרט הישראלי "האורגזמה של אשמה" (Guilt's Orgams) שנוצר כולו על ידי AI - ומחבר בין מעמקי הנפש האנושית לבינה מלאכותית - התקבל לפסטיבל באלבניה המוסלמית, למרות המלחמה: מה אם אשמה לא הייתה רק תחושה - אלא יישות חיה, מפתה, שמנהלת איתך משחק שחמט אכזרי בנבכי הנפש?
"האורגזמה של אשמה", סרטו החדש והנועז של היוצר והעיתונאי קיץ ברבנר, נבחר להשתתף השבוע בפסטיבל הבינלאומי Tirana Mediterranean Film Festival 2025 - אחד מהפסטיבלים המסקרנים במרחב הים התיכון, בטירנה, אלבניה. "הבינה במלאכותית היא מהפכה שמעצבת מחדש את העולם שלנו", אומר ברבנר" .ואם נדע להשתמש בה נכון נוכל לחבר בין מעמקי הנפש האנושית לטכנולוגיה מתקדמת, וליצור דברים שמעולם לא יכולנו ליצור לפני".
"אשמה טובה בשחמט ובוויכוחים. אשמה תמיד מתוקתקת - בשמלה שחורה עם מחשוף מחושב ועקבים". איך הייתה אשמה נראית אילו הייתה בשר ודם? "האורגזמה של אשמה" (Guilt's Orgams) הוא סרט קצר גותי באנימציה מבוססת בינה מלאכותית, שמאניש את אשמה כדמות נשית חושנית ומניפולטיבית, המתגוררת באחוזה מתפוררת ומשחקת משחקים פסיכולוגיים אין-סופיים עם צעיר הלכוד בשירותה. בהשראת סיפורו של ש"י עגנון "האדונית והרוכל", הסרט מטשטש את הגבול בין מציאות לדמיון. הסרט נוצר כולו באמצעות כלי בינה מלאכותית, וחוקר כיצד טכנולוגיה יכולה לשקף את המורכבות של רגשות אנושיים ולשמש מראה לעולם הפנימי שלנו.
קיץ ברבנר הוא קולנוען, עיתונאי ואיש טלוויזיה. סרטו "קקטוס, אהבה, הרים: מסע פסיכדלי עם וואטשומה" זכה להצלחה עולמית והוקרן בפסטיבלים בינלאומיים רבים, בהם Cannes World Film Festival, Berlin Lift-Off ו-AIDFF. לאורך קריירה עיתונאית של כמעט שני עשורים כתב למעריב, מאקו וראש 1, סיקר את תחרויות האירוויזיון וראיין אמנים בילאומיים כמו מריה קארי.
עבודתו משלבת חקר תודעה, תרבות ורוח, תוך חתירה מתמדת אחר האמת שמעבר לנראה לעין. "גדלתי בבית סובייטי שבו תמיד הרגשתי אשם, אז ניסיתי לדמיין איך אשמה תיראה אם הייתה לובשת דמות אנושית. וכך נולדה דמותה של 'אשמה' - אישה מבוגרת, אפלה, סקסית ומניפולטיבית, שמבטיחה שוב ושוב שאם רק תתאמץ קצת יותר - הכול יהיה בסדר".
אבל זה לא רק תוכן שנשמע כמו פסיכואנליזה על סטרואידים, אלא גם מהפכה קולנועית טכנולוגית: כל הסרט הופק, עוצב והונפש באמצעות כלים מבוססי בינה מלאכותית, ללא צוות הפקה מסורתי. "היה לי ברור שלא מספיק להשתמש ב-AI רק כדי לעשות משהו יפה ושטחי. רציתי ללחוץ על הגבולות, לגעת בנפש. רוב סרטי ה-AI שראיתי היו בנאליים - חתולים מתאהבים, אנשים מחבקים. רציתי לספר סיפור עמוק יותר, כזה שמפגיש בין רגש אנושי לבין אסתטיקה דיגיטלית מרהיבה".
ואכן, התוצאה היא חוויה סוחפת - מעין סיפור אגדה גותי שמתרחש באחוזה מתפוררת, שבה הדמות הראשית מנסה שוב ושוב "לנקות" את הבית - כלומר, להיטהר מהאשמה - אך לא מצליחה לעולם. "האחוזה הזו היא בעצם הנפש שלנו," מסביר ברבנר. "אנחנו מצחצחים, משפצים, שואפים לשלמות - אבל האשמה תמיד חוזרת, תמיד משאירה עלים באמבטיה".
"בחרתי לרפרר לעגנון כי הוא מייצג את הליבה של הספרות הישראלית - שפה גבוהה עם תמימות כואבת. כמו יוסף שלו, גם הגיבור שלי הוא צעיר תמים ויפה תואר, שנקלע לעולם שהוא לא מבין לגמרי. רציתי לחבר בין הישן לחדש - בין הטקסט הקנוני של עגנון לבין שפה קולנועית שנוצרת באמצעות בינה מלאכותית. זה מפגש בין הקלאסי לעתידני, ובין פגיעות אנושית לאסתטיקה דיגיטלית".
הבחירה להקרין סרט כזה דווקא בפסטיבל במדינה מוסלמית, בתקופה של מתיחות אזורית, הייתה לא מובנת מאליה. "לקבל מייל על הזכייה היה רגע מרגש במיוחד," מודה היוצר. "לראות את היצירה הזו מתקבלת כאן, מול קהל שונה כל כך תרבותית, הזכיר לי למה אני עושים קולנוע - כדי לחצות גבולות, לדבר על אנושי באשר הוא".
ומה לגבי העתיד? האם AI מאיים על הקולנוענים? "בהתחלה פחדתי שזה יחליף אותנו", הוא מודה. "אבל אז הבנתי - הכלים האלה לא יחליפו אותנו, אלא יעניקו לנו חופש יצירתי שלא היה לנו קודם. עדיין צריך נשמה אנושית שתנווט".
Guilt’s Orgasm משתתף בימים אלו בפסטיבלים ברחבי העולם, וצפוי להגיע גם להקרנות בישראל. בינתיים, הוא ממשיך לספק הוכחה עוצמתית לכך שגם בינה מלאכותית יכולה לגרום לנו להרגיש. ולפעמים - אפילו לכאוב.
