"עומר עבד אצלי במשך כמה שנים כמנהל סטודיו", הוא מתאר. "הוא מגיע מרקע של צילום, עם תואר שני בקולנוע. כשהוא התחיל לעבוד בסטודיו, ביקשתי ממנו לתעד במקומי את האינטראקציות שלי עם אנשים. ככה, בלי לשים לב, הפכתי מלהיות מאחורי המצלמה, למצולם. כשהוא בא עם הרעיון הזה, לעשות סרט, הסכמתי".
"הייתי בן 14 כשגיליתי בפעם הראשונה את העבודות של Know Hope", מספר שמיר. "הלכתי ברחוב קינג גורג׳ בתל אביב, וכל הרצפה של הכביש הייתה הרוסה, כאילו התכוונו להחליף את האספלט. ואז פתאום אני קולט איזו דמות מצוירת על חתיכת קרטון, שכאילו צצה מתוך ההריסות. כאילו זועקת לעזרה. לא היה לי מושג מה זה, אבל זה היה חזק ואמיתי. כאילו סצינה קולנועית".
עוד הוא מספר: "זו לא הייתה אומנות כמו שהכרתי אותה במוזיאון. זה היה ברחוב, ואפילו לא על קיר. זה היה ממש שלוב בתוך החיים. רק תקופה ארוכה אחרי זה הבנתי שמדובר באומן שפועל תחת השם Know Hope ונהייתי מעריץ". בהמשך החל שמיר לעבוד כמנהל הסטודיו של יקותיאלי, ועשה זאת במשך ארבע שנים כמעט, "שבהן התחלתי לתעד אותו בנסיעות שלנו לתערוכות ולפרויקטים בלונדון, בניו יורק, בצרפת, בגרמניה וכמובן בארץ".
להוריד מנגנוני הגנה
יקותיאלי נולד בארצות הברית לאם שהגיעה מיפן ולאב ישראלי. בשנת 1995, כשהיה בן 10 כמעט, הגיע עם משפחתו ארצה. "כל החיים ציירתי. גדלתי בבית של אומנות, הייתי במגמת אומנות בתיכון", הוא מספר. "בערך בגיל 17 פתאום הבנתי שאני יכול לקחת כל מיני עבודות שהייתי מצייר, לשים אותן במרחב הציבורי וליצור כך אינטראקציות חדשות ביני ובין המרחב. בהתחלה זה באמת יצר קשר אנושי ביני ובין הסביבה, גם אם באופן אנונימי. זה גם מאוד שינה את איך שאני נע במרחב, איך שאני מרגיש את העיר. הרגשתי שאני חלק מהעיר".
בסרט, המשלב עברית, ערבית ואנגלית, חושף יקותיאלי שהיצירה במרחב הציבורי גם היוותה עבורו סוג של מזור בתקופות לא פשוטות בחייו. "בגיל 17-18 היו תקופות של דיכאון, של בידוד רגשי", הוא מודה. "עצם זה שהייתי לוקח את הדברים שכתבתי וציירתי, ושם אותם במרחב הציבורי, היה בשבילי כמו סוג של גירוש שדים. זה אפשר לי לשחרר דברים, לראות אותם באופן יותר אובייקטיבי. הייתי לוקח תחושות אישיות, מביע אותן באופן אומנותי ברחוב, ומרגיש שזה גם מאפשר לי לראות את הדברים באיזשהו מרחב שהוא לא בראש שלי. היה בזה משהו מאוד משחרר".
כשיקותיאלי החל לפעול במרחב הציבורי, הוא לא שיער שיצליח. "אני לא חושב שהיה רגע כזה, שבו הבנתי שאני מצליח. הדברים קרו באופן מאוד אורגני", הוא מסביר. "כשהתחלתי, לא היו לי שאיפות קרייריסטיות להציג, אלא זה היה משהו שנולד מאיזה דחף. את התערוכות הראשונות עשינו אני וחברים בכל מיני לוקיישנים אלטרנטיביים, נטושים.
המעבר לגלריות קרה בגיל 20-21. באותו זמן היה גל בינלאומי מאוד חזק של אומנות רחוב. עברתי להציג בגלריות יותר מבוססות בעולם האומנות העכשווית. זה לא משהו שציפיתי לו או שאפתי אליו בהכרח, אבל אני רואה את זה כתהליך התפתחות טבעי של אומן לאורך שנים".
סימן ההיכר של יקותיאלי היה דמויות הנשענות על קביים ועטופות בתחבושות. "רציתי ליצור איזו דמות שהיא לא ממש בן אדם, אבל אנושית מספיק כדי ליצור הזדהות אצל הצופים", הוא אומר. "הדמויות אולי לא ריאליסטיות, אבל הן מתארות מצבים אנושיים של פגיעות, שבריריות. הדימויים שיצרתי היו סוג של תרגום לסיטואציות שהייתי רואה מסביבי".
"רציתי לתרגם אותן לעולם דימויים שיאפשר לצופים לפתח אמפתיה, חמלה, ראיית האנושיות באחר. המטרה שלי באותן שנים הייתה גם להשתמש בדימויים כאלה כדי להוריד מנגנוני הגנה של הצופים כדי שבהמשך אוכל להתייחס ביצירות לדברים שקשורים במציאות הפוליטית", הוא מתאר.
יקותיאלי ביצע את עבודותיו על מצעים שונים, כקירות וכבישים. אחת מסדרות העבודות שלו נקראת Taking Sides. "בבסיסה אני מצייר איזשהו קו על הקרקע וכותב טקסט בשני צידי הקו. הדוגמה הקלאסית היא Our Side/Their Side", הוא מסביר.
"אלה עבודות שמדברות על טריטוריה, על גבולות קיימים וגבולות מדומיינים. עשיתי עבודה כזו בגרמניה ב-2015, כשגל ענק של פליטים סורים הגיע לאירופה. תמיד כשאני עושה את העבודות האלה, אני מתרחק, עומד בצד עם המצלמה ומתאר את האינטראקציה. ואז באו שני שוטרים וביקשו תעודות זהות משני אנשים שנראו לא גרמנים. ככה נוצרה איזו מטפורה שממחישה את המשמעות של העבודה שלי".
בסרט מוצגת סיטואציה שבה יצירתו של יקותיאלי מסדרה זו, שבה נכתב משני צידי הקו A Tightly Knit Veil/An Unraveling, לא התקבלה בעין יפה בשכונת מאה שערים בירושלים. "היצירה הזו מדברת על גבול פיזי וגם מאוד תודעתי במקום כמו ירושלים", הוא אומר. "שכונת מאה שערים פועלת כמערכת שונה משאר העיר, כישות נפרדת, במובן מסוים, אבל פיזית היא נמצאת ליד מקומות שהמציאות בהם מאוד שונה. הסיטואציה שבה מנסים לגרש אותי הייתה די חריגה. ברוב הפעמים אני מנסה לגשת לעבודות שלי מתוך הבנה וכבוד למרחב ולאנשים שחיים בו".
הייתה גם עבודה בסביבת הכנסת, שבה נכתב Last chance/Last hope. "העבודה הזו נעשתה סביב איזה סבב בחירות", יקותיאלי משחזר. "אז זה התייחס באמת לדחיפות של החלפת הממשלה, מה שהתחזק היום עוד יותר. המצב כל כך החמיר מאז. איבדתי אמון במערכת הפוליטית של המשטר הישראלי".
בין אומנות לאקטיביזם
אף שהחל את דרכו וביסס את מעמדו במרחב הציבורי, הוא כבר אינו מצייר על קירות ברחוב. "אבל גם אם הפרויקטים עכשיו יותר קונספטואליים, עדיין בבסיסם הם מאוד נוגעים בחיים האמיתיים", הוא מבהיר. "עדיין אני עושה עבודות במרחב הציבורי, אבל האופי שלהן השתנה. כיום אני כבר לא מזדהה עם התואר אומן רחוב או אומן גרפיטי. האומנות היא הדרך שלי לעבד את המציאות שאני חווה וגם לתקשר החוצה את הדברים הדחופים. אומנות מאפשרת איזה חיבור לנושאים שלעיתים מרגישים גדולים ומאיימים. זה מאפשר כלי לשיח על הדברים האלה".
בסרט מספר יקותיאלי על מחלה אוטואימונית שפרצה כשהיה בן 23, וגורמת לדלקות כרוניות במפרקים ולכאבים. "זה השפיע עליי באופן דרסטי, כי פיזית לא יכולתי לעמוד על פיגומים, על מנופים, לטפס על סולמות", הוא מספר. "זה הפך את העבודות שלי ליותר אינטימיות. כתוצאה מכך, למשל התחלתי לעשות פרויקטים של מפגשים אישיים יותר עם אנשים. יש למשל פרויקט שנקרא Body Of Land A שבמסגרתו יצרתי מעין ארכיון של צילומי צלקות".
"פגשתי פלסטינים ויהודים בכל מיני אזורים באדמה הזאת כדי לצלם את הצלקות הפיזיות שלהם, כדי שיספרו על הצלקת, איך היא נוצרה. המפגשים היו מאוד חשופים ומאוד אישיים. הפרויקט היה גם איזה ניסיון לקחת חוויות מאוד אינטימיות של זיכרון, טראומה, כאב והתמודדות, ולנסות דרך המקום האישי הזה להבין את המרחב הגיאופוליטי. את צילומי הצלקות העמדתי בכל מיני מקומות במרחב הציבורי, באזורי גבול, בגדה, במזרח ירושלים. בשנים האחרונות אני גם פועל במעגלים אקטיביסטיים, ממזג בין אומנות לאקטיביזם", מסביר יקותיאלי.
התרעות פיקוד העורף