“זהו סרט שמבטא דבר מהותי שקרה אצלנו בארץ, קורה אצלנו בארץ ויכול לקרות בכל מקום”, סיפר אורי זוהר בריאיון לעיתון "חרות" ב-27 באוקטובר 1964 בעת הצילומים לסרט. “זהו נס שקורה לעינינו. חזון מתגשם, לא בדיוק כמו שחלמנו עליו, לפעמים עומד בסתירה למה שחשבנו בתחילה – אבל קיומו חזק”.
ויכוח על אלוהים
“כשכתבתי את התסריט רציתי לעשות מזה פרודיה על המיתוס הציוני, וקראתי לסרט ‘בואו נעשה סרט’”, סיפר קינן בראשית שנות האלפיים בריאיון לתוכנית הטלוויזיה “היו סרטים”. “בהמשך שונה השם ל’חור בלבנה’, וכך זה נשאר. כשאורי התחיל לצלם את התסריט שכתבתי, הוא הכניס סצינות שלא הייתי כותב בחיים, כולל כמה קטעים אנטי-נשיים, אבל לא יכולתי לומר לאורי כלום כי במהלך הצילומים בכלל לא דיברנו.
ביקורתי וחתרני
במרכז העלילה נמצא צלניק (אורי זוהר), שמקים קיוסק לממכר לימונדה בלב המדבר, ולצידו מופיע מזרחי (אברהם הפנר) עם קיוסק מתחרה. השניים מתקיימים ממכירה זה לזה, אך כששניהם נכשלים הם מקימים יחד עיר סרטים דמיונית ומתחילים לצלם פרודיות על קולנוע ישראלי ובין לאומי. עם הזמן, הדמויות הבדיוניות שהם יוצרים משתלטות על המציאות, מחריפות את הכאוס בעיר, ובסופו של דבר גורמות למותו של צלניק.
הסרט הוא למעשה פרודיה סאטירית על הקמתה של מדינת ישראל בלב המדבר, על קיבוץ הגלויות והחזון הציוני, תוך תיאור סיפורה של הקמת תעשיית הקולנוע הישראלית, והכול בעיניים ביקורתיות.
“אני זוכר שבאחת הסצנות, שבה הייתי אמור לעלות על סוס, דבר שלא עשיתי מימיי, נפצעתי והובהלתי לבית החולים”, סיפר יגאל קלאוס. “לא אשכח שאורי זוהר עזב את סט הצילומים מוקדם באותו היום, ביקר אותי בבית החולים, סחב אותי על גבו אל המונית כי לא יכולתי ללכת, ומשם העביר אותי למטוס. הוא גם ישב לצידי במטוס, ומהמטוס סחב אותי למונית ומשם עד המיטה שלי בבית, כשהוא אמר להורים שלי: ‘אני האחראי על הבן שלכם, ועכשיו הוא בבית. תטפלו בו’. זה היה אורי זוהר. קודם בן אדם, ואחרי זה כל השאר”.
חובבי הסרט התלהבו מהרעיון המוטרף ומהסאטירה. אחרים כעסו על הצגה “מעוותת”, לתפיסתם, של הרעיון הציוני. “תעשיית הסרטים שלנו היא אולי צעירה מכדי אפשרות להסקת מסקנות חותכות, אך נראה לי כי אפשר לגייס את מיטב הכוחות האומנותיים – שחקנים, ציירים, צלמים, סופרים וכו’ – ‘בלי כסף’, בתנאי שתשכנע אותם”, אמר זוהר בריאיון ב"על המשמר" ב-12 במאי 1965.
"הסרט היה גם איזה סוג של תמונת רנטגן ביקורתית על הברנז’ה, על הבוהמה, על אלה שהוצגו בסרטים בדרך כלל כאנשים טובים, נעלים, שקובעים את הקו התרבותי בארץ. פתאום הציגו אותם בצורה אחרת, כאנשים עם לא מעט זדון ויחסי אנוש גרועים. הסרט הזה שיקף את הריקנות שמאחורי המליצה הציונית, הסיסמאות האלה של ‘העם הנבחר’ ו’מדינת מופת’. הוא חשף את הרעות החולות, ועשה את זה במבט קולנועי פורץ דרך, יוצא דופן, שלדעתי לא חזר מאז”.
התרעות פיקוד העורף