"עם צבעים מסוימים וסטייל מסוים, שלום יצר בסרט הזה, יאמר לזכותו - עולם. לדעתי זו האמנות. הוא הצליח לגרום לאינטראקציה ולשפה מסוימת. גם מבחינה קולנועית ומקצועית, אני מסתכל על זה כ'ארט' לגמרי. היצירה הזו מתכתבת עם הרבה דמויות שכולנו רואים ביום-יום. אנשים שלא שפר מזלם. הסרט הזה ממש גורם להבין: וואו, אשכרה יש כאלו. הוא נוגע בנקודה רגישה, ויש שיגידו שהוא חוטא במקומות מסוימים, אבל הוא לגמרי מנכיח משהו. הוא שם את הכאב והקושי בפרונט. מבלי לפחד", הוא משתף מנקודת מבטו. "הסרט מעמיק, ואולי גורם לתפיסות מסוימות להשתנות", מספר וובה.
הוא משתף שהרגיש המון סימפטיה לדמות, שהתבססה בחלקה על דמות מהמציאות ששלום הכיר. "מאוד השתדלתי לתת מקום לאנשים שבאמת עברו סיטואציות כאלה בחיים".
איך הסיפורים שפגש במהלך חייו התבטאו בתפקיד? חנוך מסביר: "אפשר להשתמש בסיפורים האלה כהשראה, ובניסיון להבין. כשאתה מסיים לשחק וחוזר 'להיות אתה' - החוויות שלך הן משהו שיכולות להעצים את ההבנה. כל הזמן חשבתי, איזה מזל שיש לי שני הורים שאוהבים אותי, משפחה, חיים טובים. זה משהו שאפילו יכול לעזור יותר בגילום התפקיד, כי לדוגמה בדמות ששיחקתי - האבא של מסגאנו לא נמצא בתמונה. אתה מתחיל להגיד לעצמך, כמה חשוב שהדמות הזו קיימת בחיי האישיים - ואם מוציאים אותה מהמשוואה, איזה בור יכול להיווצר כשאין אותה, במיוחד בשלבי ההתפתחות. הרגעים האלו הכניסו אותי לפרופורציות, וגרם לי להבין אילו נקודות היו חסרות לדמות ששיחקתי".
"כן, אפשר להגיד - וואו, איזו סצנה קשה עברתי עכשיו, איך בן אדם מגיע למצב כזה? אבל אפשר גם להגיד: איזה מזל שהחיים שלי התגלגלו אחרת. מעריכים פתאום את הדברים הקטנים והגדולים סביבך", הוא סיפר בהודיה.
התיאטרון - מקרי או חלום ילדות?
וובה גדל בחדרה, וכשהיה נער בתיכון למד תיאטרון. "הגעתי לשם כי החברים שלי אמרו לי לבוא, כי עושים שם צחוקים, ואין שיעורי בית", הוא מספר. "אז עשיתי אימפרוביזציה מול המורה לתיאטרון, שהיה ידוע כאדם קשוח ורציני - והצלחתי להצחיק אותו. המורים היו מדהימים ורצו שאלמד, אמרו לי שאני אפילו לא צריך לעבור אודישנים. אחרי מעט קשיים מנהליים של בית הספר - הלכתי על זה. הרגשתי ממש טבעי. אחד החברים הטובים שלי שם, שהיה שחקן מדהים והיום לצערי כבר לא עוסק בזה, הביא לי את ספר המשחק הראשון שלי, הוא זה שגרם לי לראות את הדבר הזה. הלוואי והייתי מבין את זה בגיל מוקדם יותר. אבל הנה, היו התגלגלויות. הלכתי לכיוון אחר ובכל זאת ההזדמנות הזו הגיעה. אז מי יודע, אולי אני לא יכול לברוח מזה", סיפר.
על החיבור לאומנות, ואולי ספציפית למשחק, הוא משתף שחווה כבר מגיל קטן: "כבר מילדות מאוד אהבתי סרטים, הייתי עושה הצגות למשפחה כילד. הייתי משחק מול המראה, מצייר. כנער היה איזה סרט שהייתי רואה, ומדקלם כל משפט שנאמר שם. בעצם משחק את הסצנה בחדר שלי. כשהתחלתי ללמוד תיאטרון בתיכון הבנתי שבעצם הייתי משחק. רק אז, קלטתי שזה ממש זה. ההבנה הגיעה אליי רק בכיתה י"א", אמר.
קצת על ההפקה
על הכניסה אל הפריים אחרי ששהה בדרך כלל מאחוריו, הוא מספר: "פעם אחת במהלך הסרט עזרתי לחבר'ה של הארט להרים דברים ומישהו צעק לי: 'היי, זה השחקן הראשי'. אני רגיל להיות מאחורי הקלעים, הייתי עוזר הפקה המון זמן, וגם הייתי בחלק היצירתי יותר - ה'ארט'. אז זה קטע".
הוא מוסיף על הסביבה התומכת שהתגבשה: "משלום הבמאי, לאימוס השחקן שאיתי, להפקה - כולם באמת היו חבר'ה ממש נעימים, וכיפים וחמודים. הבנתי שזה נדיר ליפול על הפקה כזו. נניח אימוס, נכנס לתפקיד שבועיים לפני הצילומים - יש לו מוסר עבודה, לראות אותו משחק ולדבר איתו על הדברים, להבין את הדרך שהוא עבר. ממש התעמקתי בזה".
הצילומים, נזכיר, נעשו בתקופת הקורונה. "עשינו את העבודה הכי טובה שיכולנו לעשות באותה התקופה - שבאמת הייתה מאתגרת. זה משהו שהם עבדו עליו עשר שנים, והתקציב היה זעום, ולהוציא את הדבר הזה לפועל - גם בתקופה כזו שקולנוע ישראלי פחות מתקבל בעולם - זה לא מובן מאליו". הוא הוסיף בהמשך, באמרה שמעוררת סקרנות: "הייתי מת שחלק מהסצנות שלא נכנסו - ייכנסו".
תגובות מהסביבה
באשר לתגובות על התפקיד המאתגר, וובה מספר על השיחה המרגשת עם אביו: "כשבאתי להורים ואמרתי להם שיש את התפקיד הזה וזה תפקיד מורכב, הוא אמר לי: 'זה קודם כל משחק, ואם אתה מבין את זה - אז אני מבין את זה'". היה לו חשוב שהם ידעו על התפקיד לפני שיגיד כן, הוא מבהיר: "לא רציתי שזה יגיע אליהם בהפתעה. למזלי ההורים היו מאוד בהבנה, ואמרו לי שהם מבינים שזה רק סרט. הפתיעו אותי לטובה".
באשר לתגובות מהסביבה הרחוקה יותר, הוא משתף כי חבריו חששו מעט. "זה תפקיד עם קושי מסוים. חברים קרובים שלי דאגו בנוגע לתפקיד, שאכנס לזה יותר מידי. אבל סמכתי על עצמי וכשהייתה סצנה קשה פשוט נתתי לה להיות", הוא מבהיר כי עד כה - הוא קיבל רק תגובות חיוביות על הסרט. עם זאת, יש בו חשש קל. "אני יותר חושש מהאנשים היותר מבוגרים. כי זה תפקיד שהוא אנטיתזה לכל דבר מצ'ואיסטי או גברי. הוא שובר את המבנה המסורתי וזה מרתיע באיזשהו מקום".
עם ההתרגשות, מגיעה האחריות: "אני ממש מזמין אנשים לראות את הסרט. אני גם חושב שהתבגרתי עם השנים. אני גם רואה שכל השחקנים הגדולים עשו תפקיד ששייך בעולמות האלה. אז אני חושב שזה נדבך בנפש שצריך להתייחס אליו ולהבין שזה ממש משחק".
"לשחק זה גם להבין דמות וזה גורם לך לבחון את עצמך ואיך אתה מתמודד עם סיטואציות ודברים כאלה, זה ממש מפתח. אני אשמח לעוד פרויקטים, וזה באמת מרגיש כמו האהבה הראשונה שלי - אז יש לה המון מקום אצלי בלב. אני מרגיש שאני עושה אותה ללא מאמץ כי אני נהנה. אז כן, אני לגמרי רוצה להמשיך בזה. תלוי לאן יתקדמו החיים. בסוף צילמנו את הסרט לפני כמה שנים, וגם תפקידי המשחק שלי היו אז. משם לא יצא לי לשחק שוב".
התרעות פיקוד העורף