את חנוך וובה ראיינתי כשברקע הסטודיו המפואר שלו. יש בו עמדת עבודה ועריכה, שבה הוא גם מצייר ומפסל. מדובר באמן שלמד בבצלאל אומנות פלסטית, וכל קשר בינו לבין המשחק - כביכול - מקרי בהחלט. אבל למרות זאת, באפריל האחרון, יצא סרט שבו הוא מככב - "מתחת לצל של השמש".
"סיימתי את הלימודים והייתה לי מחשבה שיהיה מגניב אם ייצא לי לעשות פרויקט בקולנוע. כשהייתי נער רציתי להיות שחקן ובסוף הלכתי לאומנות. חודשיים אחרי שסיימתי את הלימודים ב-2020, ריטה, המלהקת של הסרט שלחה לי הודעה באינסטגרם. משם זה התגלגל לתפקיד. הסרט צולם ב-2021, בקורונה. זה היה בערך חצי שנה אחרי שסיימתי ללמוד".
על הליהוק המפתיע, הוא ממשיך ומשתף: "קיבלתי הודעה לאינסטגרם ובהתחלה חשבתי שזה ספאם", הוא צוחק. "זה היה ממש משום מקום, אז לא ייחסתי לזה חשיבות. הייתי ממש חשדן. אח"כ שלחו לי את התפקיד והבנתי שזה משהו רציני, ואמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד. נפגשתי עם שלום הבמאי והלכתי לאודישן, וישר בשיחת היכרות דיברנו על קולנוע ואומנות, והיה לנו קליק. שיתפתי אותם במחשבות שהיו לי, ברפרנסים שעלו בעקבות הקריאה לסרטים נוספים. הייתה לנו שיחה מאוד רחבה, ונראה לי שזה גם מה שגרם לשלום לאהוב אותי. עוד באותו היום אמרו לי שהם רוצים שאשחק".
התפקיד שביצע בסרט "מתחת לצל של השמש" הוא תפקיד קשוח מאוד. הוא מגלם את מאסגנו, ילד שנותר לבדו בעולם כיוון שאביו נכנס לכלא לאחר שרצח את אימו. הסרט עוקב אחר אביו מטקו (אימוס איינו), במסע לחיפוש הילד שלו. לאט לאט מגלים עוד ועוד פרטים על עברו הקשה של מאסגנו, שעובר בין מקומות ומוצא עצמו בסוף ברחוב ובאפלה של דרום תל אביב.
"עם צבעים מסוימים וסטייל מסוים, שלום יצר בסרט הזה, יאמר לזכותו - עולם. לדעתי זו האמנות. הוא הצליח לגרום לאינטראקציה ולשפה מסוימת. גם מבחינה קולנועית ומקצועית, אני מסתכל על זה כ'ארט' לגמרי. היצירה הזו מתכתבת עם הרבה דמויות שכולנו רואים ביום-יום. אנשים שלא שפר מזלם. הסרט הזה ממש גורם להבין: וואו, אשכרה יש כאלו. הוא נוגע בנקודה רגישה, ויש שיגידו שהוא חוטא במקומות מסוימים, אבל הוא לגמרי מנכיח משהו. הוא שם את הכאב והקושי בפרונט. מבלי לפחד", הוא משתף מנקודת מבטו. "הסרט מעמיק, ואולי גורם לתפיסות מסוימות להשתנות", מספר וובה.
איך התמודדת עם גילום הדמות?
"הבנתי שזו עבודה פריווילגית במקום מסוים. כן יש דברים פסיכולוגים שאתה עובר, אבל אתה לגמרי יכול להחזיר את עצמך לקרקע. זו לא עבודה קשה פיזית, זה משחק. גם העובדה שזו הייתה הפקה ראשונה שלי והתלהבתי מאוד הקלה על העניין, אז גם עברתי סצנה קשה מאוד, הייתי בהודיה שאני בכלל משחק בה".
הוא משתף שהרגיש המון סימפטיה לדמות, שהתבססה בחלקה על דמות מהמציאות ששלום הכיר. "מאוד השתדלתי לתת מקום לאנשים שבאמת עברו סיטואציות כאלה בחיים".
יש לך היכרות אישית עם הנושא?
"יצא לי לשמוע לפעמים מאנשים על סיפורים קשים שהם עברו, אנשים שהיו במקומות האלה או מקומות מקבילים להם. לפעמים כשיצאתי לבירה עם חברים, יצא לי לשבת ולדבר עם אנשים שסיפרו לי על זה, שיחות מעניינות. יש גם סיפורים יפים על אנשים שיצאו המעגלים האלה. אני שומע את זה ואני נגנב. אלו אנשים שהצליחו לחזור, אחרי שהיו במקומות שאני לא מאחל לאף אחד. זה ממש השראה. לפעמים הם יצרו לעצמם דמות שהיא גדולה מהחיים כדי לעמוד על הרגליים, ויש בזה משהו ממש מרגש. הם פשוט החליטו ליצור לעצמם דמות ססגונית כדי להתמודד עם הרוע של העולם. מדובר בגיבורים".
איך הסיפורים שפגש במהלך חייו התבטאו בתפקיד? חנוך מסביר: "אפשר להשתמש בסיפורים האלה כהשראה, ובניסיון להבין. כשאתה מסיים לשחק וחוזר 'להיות אתה' - החוויות שלך הן משהו שיכולות להעצים את ההבנה. כל הזמן חשבתי, איזה מזל שיש לי שני הורים שאוהבים אותי, משפחה, חיים טובים. זה משהו שאפילו יכול לעזור יותר בגילום התפקיד, כי לדוגמה בדמות ששיחקתי - האבא של מסגאנו לא נמצא בתמונה. אתה מתחיל להגיד לעצמך, כמה חשוב שהדמות הזו קיימת בחיי האישיים - ואם מוציאים אותה מהמשוואה, איזה בור יכול להיווצר כשאין אותה, במיוחד בשלבי ההתפתחות. הרגעים האלו הכניסו אותי לפרופורציות, וגרם לי להבין אילו נקודות היו חסרות לדמות ששיחקתי".
"כן, אפשר להגיד - וואו, איזו סצנה קשה עברתי עכשיו, איך בן אדם מגיע למצב כזה? אבל אפשר גם להגיד: איזה מזל שהחיים שלי התגלגלו אחרת. מעריכים פתאום את הדברים הקטנים והגדולים סביבך", הוא סיפר בהודיה.
התיאטרון - מקרי או חלום ילדות?
וובה גדל בחדרה, וכשהיה נער בתיכון למד תיאטרון. "הגעתי לשם כי החברים שלי אמרו לי לבוא, כי עושים שם צחוקים, ואין שיעורי בית", הוא מספר. "אז עשיתי אימפרוביזציה מול המורה לתיאטרון, שהיה ידוע כאדם קשוח ורציני - והצלחתי להצחיק אותו. המורים היו מדהימים ורצו שאלמד, אמרו לי שאני אפילו לא צריך לעבור אודישנים. אחרי מעט קשיים מנהליים של בית הספר - הלכתי על זה. הרגשתי ממש טבעי. אחד החברים הטובים שלי שם, שהיה שחקן מדהים והיום לצערי כבר לא עוסק בזה, הביא לי את ספר המשחק הראשון שלי, הוא זה שגרם לי לראות את הדבר הזה. הלוואי והייתי מבין את זה בגיל מוקדם יותר. אבל הנה, היו התגלגלויות. הלכתי לכיוון אחר ובכל זאת ההזדמנות הזו הגיעה. אז מי יודע, אולי אני לא יכול לברוח מזה", סיפר.
על החיבור לאומנות, ואולי ספציפית למשחק, הוא משתף שחווה כבר מגיל קטן: "כבר מילדות מאוד אהבתי סרטים, הייתי עושה הצגות למשפחה כילד. הייתי משחק מול המראה, מצייר. כנער היה איזה סרט שהייתי רואה, ומדקלם כל משפט שנאמר שם. בעצם משחק את הסצנה בחדר שלי. כשהתחלתי ללמוד תיאטרון בתיכון הבנתי שבעצם הייתי משחק. רק אז, קלטתי שזה ממש זה. ההבנה הגיעה אליי רק בכיתה י"א", אמר.
להורים שלך יש קשר לאומנות ולמשחק?
"ההורים שלי לא בעולמות האלה. אבל לא מזמן גיליתי שכשאבא שלי היה צעיר הוא היה משחק, כנראה במסגרת בית הספר. אבל בלי קשר, הוא תמיד היה אדם של כתב. הוא כותב שירה באמהרית. שירה מדהימה, ומקריא אותה בצורה יפהפייה, התאהבתי בשפה האמהרית בזכותו. אני חושב שגם לאמא שלי אולי יש רקע אומנותי.
"בבצלאל יצרתי עם אבא שלי עבודה משותפת, והקלטתי אותו מקריא שירה. זה נחשף בפניי, לא ידעתי על זה בילדות. אני מרגיש שזה ממש בדם שלנו במשפחה. בן דוד שלי זה אברהם לגסה, ראפר. אז שנינו אנשי האומנות של המשפחה. מי יודע, אולי אנחנו ה'בנאים' הבאים", אמר בשעשוע.
אז מעולם התיאטרון הוא התרחק אחרי התיכון, ועבר ללמוד בבצלאל בירושלים במשך חמש שנים, ולאחר מכן הגיע לתל אביב. הוא יוצר ואמן, ומידי פעם מציג את עבודותיו, כשהתערוכה הבאה בפועה ביפו. בישראל כמו בישראל, לצערנו, הוא עובד בעיקר בבתי קפה. "השותף שלי בדירה פה, לייב לב לוין, מועמד לפרס אופיר עכשיו על הסרט 'נדל"ן סיפור אהבה'. הוא משחק בסרטים וסדרות, הוא באמת כוכב ומלמד אותי המון, ואני רואה דרכו שזה עולם קשה ומורכב", שיתף כששוחנו על הקושי ביצירה בישראל. "כל פרויקט זה כמה חודשים טובים ואי אפשר לתפוס איזה עשרה פרויקטים בשנה - אלא אם אתה ב'הכי טופ' בארץ. שזה גם לא קורה לרוב. אנשים חיים מספונסרים, מפרסומות, מלהיות פרזנטורים". כששאלתי אותו איך הוא מתמודד עם הקושי הזה, הוא אמר שהוא מתרכז בעיקר בליצור וביצירה.
קצת על ההפקה
על הכניסה אל הפריים אחרי ששהה בדרך כלל מאחוריו, הוא מספר: "פעם אחת במהלך הסרט עזרתי לחבר'ה של הארט להרים דברים ומישהו צעק לי: 'היי, זה השחקן הראשי'. אני רגיל להיות מאחורי הקלעים, הייתי עוזר הפקה המון זמן, וגם הייתי בחלק היצירתי יותר - ה'ארט'. אז זה קטע".
הוא מוסיף על הסביבה התומכת שהתגבשה: "משלום הבמאי, לאימוס השחקן שאיתי, להפקה - כולם באמת היו חבר'ה ממש נעימים, וכיפים וחמודים. הבנתי שזה נדיר ליפול על הפקה כזו. נניח אימוס, נכנס לתפקיד שבועיים לפני הצילומים - יש לו מוסר עבודה, לראות אותו משחק ולדבר איתו על הדברים, להבין את הדרך שהוא עבר. ממש התעמקתי בזה".
הצילומים, נזכיר, נעשו בתקופת הקורונה. "עשינו את העבודה הכי טובה שיכולנו לעשות באותה התקופה - שבאמת הייתה מאתגרת. זה משהו שהם עבדו עליו עשר שנים, והתקציב היה זעום, ולהוציא את הדבר הזה לפועל - גם בתקופה כזו שקולנוע ישראלי פחות מתקבל בעולם - זה לא מובן מאליו". הוא הוסיף בהמשך, באמרה שמעוררת סקרנות: "הייתי מת שחלק מהסצנות שלא נכנסו - ייכנסו".
תגובות מהסביבה
באשר לתגובות על התפקיד המאתגר, וובה מספר על השיחה המרגשת עם אביו: "כשבאתי להורים ואמרתי להם שיש את התפקיד הזה וזה תפקיד מורכב, הוא אמר לי: 'זה קודם כל משחק, ואם אתה מבין את זה - אז אני מבין את זה'". היה לו חשוב שהם ידעו על התפקיד לפני שיגיד כן, הוא מבהיר: "לא רציתי שזה יגיע אליהם בהפתעה. למזלי ההורים היו מאוד בהבנה, ואמרו לי שהם מבינים שזה רק סרט. הפתיעו אותי לטובה".
באשר לתגובות מהסביבה הרחוקה יותר, הוא משתף כי חבריו חששו מעט. "זה תפקיד עם קושי מסוים. חברים קרובים שלי דאגו בנוגע לתפקיד, שאכנס לזה יותר מידי. אבל סמכתי על עצמי וכשהייתה סצנה קשה פשוט נתתי לה להיות", הוא מבהיר כי עד כה - הוא קיבל רק תגובות חיוביות על הסרט. עם זאת, יש בו חשש קל. "אני יותר חושש מהאנשים היותר מבוגרים. כי זה תפקיד שהוא אנטיתזה לכל דבר מצ'ואיסטי או גברי. הוא שובר את המבנה המסורתי וזה מרתיע באיזשהו מקום".
אז לא היו תגובות פחות נעימות?
"לא, היה בעיקר שוק. אני לא יודע איך המשפחה המורחבת תקבל את זה כשהיא תראה את הסרטים. אבל בכל פעם כשחשבתי שיהיה מאתגר - אנשים הפתיעו אותי. חברים שלי, משפחה, בני דודים שראו את הסרט. כולם באו ואמרו וואו, זה סרט מרגש ומדהים. ידעו לעשות את ההפרדה הזו. אולי זה יקרה גם איתם".
עם ההתרגשות, מגיעה האחריות: "אני ממש מזמין אנשים לראות את הסרט. אני גם חושב שהתבגרתי עם השנים. אני גם רואה שכל השחקנים הגדולים עשו תפקיד ששייך בעולמות האלה. אז אני חושב שזה נדבך בנפש שצריך להתייחס אליו ולהבין שזה ממש משחק".
יש משהו דומה בין לימודי האומנות בבצלאל למשחק בפרונט בקולנוע?
"בקולנוע יש הרבה שימוש בחושים שלנו כדי שנרגיש משהו ספציפי או כדי להכווין לאיזשהו מקום. זה דברים שלגמרי אפשר להשתמש בהם גם בציור ובפיסול. כל מדיום כזה בסוף קשור ומייצר עם הקהל איזשהו דיון. כלומר, אתה יוצר משהו ואתה רואה את הקהל מגיב לזה. יש שיגידו שקהל הכרחי, ויש שיגידו שלא. אני חושב שבסוף הקהל הוא מה שגורם ליצירה לקום, פחות או יותר. אתה יכול ליצור בסטודיו וזהו, אבל כשאתה מוציא אותה לעולם - היא באמת מתחילה להיות נוכחת. אבל יש שיחלקו עליי".
אתה חושב שתשחק בעתיד?
"נראה לי שכן. אני מאוד אוהב את הדבר הזה, זו חוויה כיפית גם לנפש. הלוואי שיהיו לי עוד פרויקטים מעניינים ומאתגרים כמו התפקיד הזה. ריטה המלהקת כפרה עליה, דחפה אותי להירשם לסוכנות וחיברה אותי לדברים נוספים אז יצא לי קצת לשחק בתיאטרון ובכל מיני הפקות אחרות, גם עם איתי המפיק בסרט 'מתחת לצל של השמש' יצא לי לעשות הפקה. אז אני מרגיש שיש לי מה לתרום שם, ובא לי גם ללמוד עוד. שיחקתי בהצגות תיאטרון ישראליות וזו הייתה חוויה מעניינת. חלק מהתפקידים היו באמהרית", הוא חושף.
"לשחק זה גם להבין דמות וזה גורם לך לבחון את עצמך ואיך אתה מתמודד עם סיטואציות ודברים כאלה, זה ממש מפתח. אני אשמח לעוד פרויקטים, וזה באמת מרגיש כמו האהבה הראשונה שלי - אז יש לה המון מקום אצלי בלב. אני מרגיש שאני עושה אותה ללא מאמץ כי אני נהנה. אז כן, אני לגמרי רוצה להמשיך בזה. תלוי לאן יתקדמו החיים. בסוף צילמנו את הסרט לפני כמה שנים, וגם תפקידי המשחק שלי היו אז. משם לא יצא לי לשחק שוב".
עם זאת, הוא מסייג: "נראה לי שהפרסום גם מרתיע. בשנים האחרונות נהייתי אדם קצת יותר חרדתי. כשאני כן רואה שיש הרבה שחקנים מדהימים שהם רק יוצרים ואז חוזרים ומתחבאים בקונכיה שלהם. אז אני מבין שאולי זה אפשרי גם עבורי, לצאת ולחזור. בסוף נראה לי שאהנה מכל מדיום שאפשר ליצור בו, שאוכל לבטא את עצמי בו. זה הכי חשוב. זו המתנה המדהימה שקיבלתי".