בעוד החדשות מדווחות על מתקפות טילים, חיסולים מדויקים ואיומים הדדיים בין ירושלים, טהרן, ארה"ב, תימן וחוזר חלילה, הקולנוע האיראני מציע מבט אחר – עמוק, אנושי ומפתיע – על העם שנמצא תחת דיכוי. מאז המהפכה האסלאמית ב-1979, הקולנוענים האיראנים נאלצים לעבוד תחת מגבלות צנזורה חמורות. אך דווקא מתוך המגבלות הללו צמחה שפה קולנועית ייחודית - פואטית, מינימליסטית ועמוקה - שהפכה את הקולנוע האיראני לאחד המוערכים ביותר בפסטיבלים הבינלאומיים. רבים מהבמאים שילמו מחיר אישי כבד על אומנותם: מאסרים, איסורי יציאה מהמדינה, ולעתים גלות כפויה. ובכל זאת, הם המשיכו ליצור. זו הזדמנות להרחיב את המבט, דווקא עכשיו, דרך שמונה סרטים של הקולנוע האיראני.
מה שמתחיל כעלילה פשוטה הופך למדיטציה פילוסופית עמוקה על משמעות החיים והמוות. קיארוסטמי, שהיה ידוע בסגנונו המינימליסטי, מצלם בטייקים ארוכים, כמעט ללא מוזיקה, ויוצר חוויה קולנועית מהפנטת. הוא לא מגלה לנו מדוע באדי רוצה להתאבד - פרט שרק מעצים את הרגש והמסתוריות של הסיפור.
שלושת הנוסעים שבאדי אוסף - חייל כורדי צעיר, סמינריסט אפגני, ומרצה מבוגר מהאוניברסיטה - מייצגים גישות שונות לחיים ולמוות. החייל הצעיר בורח בפחד, הסמינריסט מצטט את הקוראן האוסר על התאבדות, אך המרצה מספר סיפור אישי מרגש: גם הוא רצה פעם להתאבד, אך כשטעם תות עץ, הטעם המתוק שינה את דעתו. "אתה רוצה לוותר על כל זה?" הוא שואל את באדי, "אתה רוצה לוותר על טעם הדובדבן?".
הסוף המפורסם והשנוי במחלוקת של הסרט, בו קיארוסטמי שובר את הקיר הרביעי ומראה את צוות הצילום, הוא אחד הרגעים היפים בקולנוע. לאחר שבאדי שוכב בקבר שחפר לעצמו בחושך מוחלט, מתגלה לפתע תמונת וידאו מגורענת של הבמאי עצמו מביים את הסצנה, כשהגבעות החומות הופכות לירוקות ושופעות חיים. קיארוסטמי מזכיר לנו שזהו סרט, אך בו זמנית חוגג את עצם האקט של יצירת אמנות כסיבה לחיות.
הסרט מתרחש ב"עיר הרעה", עיירה איראנית דמיונית מוכת עוני ופשע, שבה אישה צעירה בחאדור מסתובבת ברחובות בלילה על סקייטבורד. היא ערפדית שצדה גברים אלימים ומנצלים - סרסורים, נרקומנים ועבריינים. כשהיא פוגשת את ארש, בחור צעיר וטוב לב שמטפל באביו המכור להרואין, נוצר ביניהם קשר מוזר ועדין.
הסרט משתמש במעט מאוד דיאלוגים, ומסתמך על תנועה ומוזיקה (שכוללת רוק איראני מחתרתי) כדי לספר את הסיפור. מתחת לפני השטח של הסרט יש ביקורת חריפה על החברה הפטריארכלית ועל אלימות כלפי נשים. הערפדית היא גיבורת נקמה שמענישה גברים על חטאיהם, אך גם דמות בודדה ועצובה שמחפשת חיבור אנושי.
מה שמתחיל כתיעוד של אודישנים הופך לחקירה מרתקת של היחסים בין קולנוע לחיים, בין במאי לשחקנים, בין אמת לבדיון. מחמלבף, היושב מאחורי שולחן כמו דיקטטור קטן, דורש מהמועמדים לבכות תוך 10 שניות, לצחוק בפקודה ולשחק תפקידים שונים.
באחת הסצנות, נבחרות שתי נערות בנות 16 מעיר קטנה, ומחמלבף נותן להן את שולחן הכוח שלו כדי שיבחרו בעצמן את השחקנים. אך ברגע שהן מתיישבות מאחורי השולחן, הן הופכות לאכזריות אף יותר ממנו. כשהוא מסיר אותן מהשולחן ומגלה שזה היה מבחן, הן חוות שוב את הטעם המר של להיות אדם רגיל.
הסרט חושף את הצימאון העצום של האיראנים ליצירה תרבותית, את הכוח של הקולנוע לגעת בנשמה האנושית, ואת האופן שבו כולנו משחקים תפקידים בחיים. מחמלבף מטשטש את הגבולות בין תיעודי לבדיוני באופן מבריק, ויוצר סרט שהוא גם ביקורת חברתית וגם מכתב אהבה לקולנוע.
זהו מותחן פוליטי מעורר מחשבה על אימאן, חוקר בבית המשפט המהפכני בטהרן, שמקבל קידום בדיוק כשהמחאות של "אישה, חיים, חופש" פורצות ברחובות בעקבות מותה של מהסא אמיני. אימאן נקרע בין נאמנותו למשטר לבין בנותיו המתבגרות, רזוואן וסאנה, שמזדהות עם המפגינים ותומכות בתנועת המחאה.
ראסולוף משלב בסרט קטעי וידאו אמיתיים מהמחאות, מה שמעניק לסרט מיידיות דוקומנטרית מטלטלת. הוא מצליח להראות איך הדיכוי הפוליטי חודר לתוך הבית, הורס משפחות ויוצר חשדנות ופרנויה. כשאקדח השירות של אימאן נעלם, הוא חושד בכולם - באשתו, בבנותיו, בעוזרת הבית.
הסרט הופך למשל על איך מערכות דיכוי הורסות גם את אלה שמשרתים אותן. הכוח של הסרט נובע מהאופן שבו ראסולוף מראה את שני הצדדים - הוא לא מציג את אימאן כמפלצת, אלא כאדם שנלכד במערכת ואינו יכול לברוח ממנה.
מה שמייחד את הסרט הוא שקיארוסטמי שכנע את כל המעורבים - כולל סבזיאן עצמו - לשחק את עצמם ולשחזר את האירועים. התוצאה היא היברידיות מדהימה בין דוקומנטרי לבדיון שמטשטש כל גבול בין מציאות לקולנוע. סבזיאן מסביר שהתחזה למחמלבף כי הסרטים שלו נתנו לו תחושה שמישהו רואה את הסבל שלו.
בסצנת השיא של הסרט, מחמלבף האמיתי מגיע לפגוש את סבזיאן לאחר שחרורו מהכלא. הסאונד נקטע ואנו לא שומעים את חילופי הדברים – מה שמוסיף נופך פיוטי לרגע שבו סבזיאן בוכה מהתרגשות. הם נוסעים יחד על אופנוע לבית המשפחה שאותה הונה, וסבזיאן מביא להם פרחים ומתנצל. קיארוסטמי יוצר כאן רגע של מחילה אנושית יוצאת דופן, שחורגת מכל קטגוריה של אמת או שקר.
יום אחד נאדר חוזר הביתה ומוצא את אביו קשור למיטה ואת רזיה נעדרת. הוא כועס, מפטר אותה ודוחף אותה מהבית כשהיא חוזרת. למחרת מתברר שרזיה הפילה. בעלה של רזיה תובע את נאדר על רצח התינוק. אין בסרט טובים ורעים ברורים. כל הדמויות הן אנשים הגונים שנקלעו למצב בלתי אפשרי. נאדר רק רוצה לטפל באביו החולה, סימין רוצה עתיד טוב לבת שלה, רזיה מנסה להרוויח כסף למשפחתה, ובעלה של רזיה מרגיש שהכבוד שלו נפגע. השאלה המרכזית של הסרט היא האם נאדר ידע שרזיה בהריון כשדחף אותה. הבעיה שכולם משקרים שקרים קטנים מתוך כוונות טובות, אבל השקרים הללו הופכים לקטסטרופה שהורסת את כולם.
הסרט גם חושף רובד של פערים חברתיים עמוקים באיראן: משפחתו של נאדר משכילה וחילונית יחסית, בעוד משפחתה של רזיה דתייה וענייה. הם מדברים זה עם זה מעמדות שונות לחלוטין - דבר שמקשה על התקשורת. הסרט מראה איך בעיות קטנות יכולות להרוס משפחות שלמות. הוא מתאר חברה שנקרעת בין מסורת למודרניות, ומראה שלפעמים אין פתרון נכון - יש רק בחירות קשות עם מחיר כבד.
מה שמתחיל כבעיה פשוטה הופך למבחן של אהבת אחים, אומץ וכבוד. זהרה לומדת בבוקר ועלי אחר הצהריים, אז כל יום היא רצה הביתה אחרי הלימודים כדי להחליף נעליים עם אחיה ברחוב צדדי. המירוץ היומי הזה גורם לעלי לאחר לבית הספר, והמנהל מאיים לזרוק אותו. הוא לא יכול להסביר את המצב, והדמעות בעיניו הגדולות שוברות את הלב.
מג'ידי מצליח להיכנס לנקודת המבט של הילדים ולהראות איך בעיות קטנות נראות להם כמו סוף העולם. אך הוא גם מראה את החסד הקיים בעולם - המורה שמגן על עלי, השכנים שעוזרים, ובעיקר האהבה בין האח והאחות. כשעלי נרשם למרוץ ריצה כי הפרס השלישי הוא נעלי ספורט, הסרט הופך למותחן ספורט מרגש. הסוף המר-מתוק, בו עלי מנצח במקום הראשון ובוכה כי לא זכה בנעליים, הוא אחד הרגעים הבלתי נשכחים בקולנוע הזר.
גאבה מספרת את סיפור אהבתה האסורה לרוכב סוסים מסתורי שרוצה לשאת אותה לאישה, אך אביה דוחה את החתונה שוב ושוב בתירוצים שונים. הסרט משתמש בצבעים עזים ומרהיבים - הצהוב של השמש, האדום של הפרחים, הכחול של השמיים, הירוק של הדשא - כדי ליצור חוויה ויזואלית מהפנטת. השטיח עצמו הופך למטאפורה לחיים - ארוגים מחוטים שונים, מלאי צבעים וסיפורים, יפים אך גם מלאי קשרים וסבך.
הסרט הוא חלון נדיר לחיי הנוודים האיראנים, תרבות עתיקה שכמעט נעלמה. מחמלבף מראה את הפשטות והיופי של חייהם, אך גם את הקשיים והמגבלות. כשגאבה הצעירה והזקנה (שמייצגת את עתידה) מופיעות יחד באותה סצנה, הסרט יוצר תחושה סוריאליסטית של זמן מעגלי, של סיפורים שחוזרים על עצמם דור אחר דור.
למה דווקא עכשיו?
ברור מאליו שהקולנוע האיראני לא מייצג את משטר האייתוללות, אלא דווקא את ההתנגדות לו – בגלוי או ברמז. זה קולנוע שמבטא את מצוקת האדם תחת משטר אכזרי. הסרטים הללו מזכירים לנו שמעבר לפוליטיקה ולמלחמות יש אנשים - עם חלומות, פחדים, אהבות וכאבים. הקולנוע האיראני, שנולד מתוך מגבלות ודיכוי, הצליח ליצור שפה אוניברסלית שמדברת אל הלב האנושי.
התרעות פיקוד העורף