דבר ראשון לפני הכל, עשו לעצמכם טובה - תשאירו את הטריילר מאחור ולכו ישר לקולנוע. למרות שבדרך כלל עדיף להימנע מצפייה בפרומואים, הפעם לא הצלחתי להתחמק וזכיתי בטעות בהתרשמות שטחית שאינה מגלה דבר מהקסם האמיתי של "סורי, בייבי", שהוקרן בפסטיבל קאן וסאנדנס האחרונים וזכה בפרס התסריט הטוב ביותר.
ועדיין - לא הכל מושלם. גם באורך קצר יחסית לסרטים כיום, 104 דקות, "סורי, בייבי" לעיתים נגרר או מהסס. יש רגעים שבהם התחושה האינטימית כמעט גולשת לאנקדוטה - במיוחד בסצנת הסיום. יש גם החלטות שמרגישות פחות מהודקות, למשל האופן שבו מוצגות הדמויות הגבריות בסיפור: בין אם מדובר ברופא מנוכר מדי או בשכן שתפקידו קצת פשטני, נדמה שחסרה כאן אותה נגיעה אנושית שמאפיינת את שאר הסרט - נגיעה שהייתה יכולה להשוות להם עומק.
הבחירה הזו אולי מודעת, אולי נובעת מהמבט הסובייקטיבי של אגנס - אבל היא כן יוצרת חוויה מעט חד-ממדית בכל מה שנוגע לעולם שמחוץ למעגל הקרוב שלה. אבל אלה מעידות שוליות יחסית, בתוך יצירה בוגרת ומלאת חמלה.
"סורי, בייבי" הוא סרט קטן וענק בעת ובעונה אחת. הוא לא שואף לשנות את העולם, אבל כן מצליח להשאיר רושם משמעותי אצל מי שצופה בו. הוא מציע מבט חומל ואמפטי על הדרך בה אנו אוספים את עצמנו אחרי אירוע טראומתי, על הפער בין הרצון לנקום לבין הרצון פשוט להיות בסדר, ועל איך חברים יכולים להציל אותנו. על סמך סרט הביכורים של ויקטור - מסתמן שהעתיד של הקולנוע העצמאי האמריקאי נמצא בידיים טובות.
התרעות פיקוד העורף