ובשקט שלו הוא התפרנס מהמקצוע הכי לא יציב בעולם, לא רק בארץ, גם מעבר לים. הוא שיחק בקולנוע, בטלוויזיה, בתיאטרון, בתפקידים קומיים, דרמטיים, לפעמים מרושעים, לפעמים שבריריים – ותמיד אנושיים. מהפקות ישראליות כ"אחד משלנו", “שבתות וחגים" ו"שתי אצבעות מצידון", שנעשו כאן נכסי צאן ברזל, עד הוליווד של “חוק וסדר", “מינכן" ו"עלייתו של האביר האפל" (מסדרת באטמן), כשבתווך סרטים קטנים ופיוטיים. בשנים האחרונות, בגיל שבו רבים נחים על זרי דפנה, אבוטבול העז להתחיל שוב מחדש. הוא הגשים חלומות ישנים – להיות צייר, זמר, יוצר. כי לאבוטבול תמיד היה עוד מה לומר, גם כשהשורות לא היו כתובות בתסריט.
“לא בכל יום אתה מנצח ומגיע לגיל הזה", הוא אמר בריאיון זה בהתייחסו ליום הולדתו ה־60, שחל לפני חודשיים. “אתה חי פעם אחת. חוויית הצילומים היא סיוט ולפעמים הנאה מטורפת. לפעמים זה מטורלל יותר ממה שאני יכול להעלות בדעתי". גם את מותו מצא אבוטבול כבסצינה של סרט – הוא התמוטט מיד כשיצא מהמים, לאחר שחייה בים, בחוף הבונים. כשנשאל לפני שנים, מה ייכתב על הקבר שלו, ענה בפשטות: “אני מקווה שיגידו שהייתי בן אדם".
לסתום את החרדה
לצד רגעי הקרבה, הייתה אלימות בחיי המשפחה. “לא אשכח לילה שבו ראיתי את אחי הבכור מקבל מכות רצח מאבי", סיפר בריאיון ל"הארץ". “גם אמא שלי חטפה. היה פחד גדול. החוויה בבית הייתה של סכנה. גדלתי עם פחד ואימה. הבנתי שיש מתח, מכות, התפרצויות זעם. לא מדובר במשפחה הרוסה במובן הקלישאתי — לא אב שיכור, לא אם זונה. היינו משפחה עם גאווה. אבי היה שובה לב, מסמר של מסיבות. אבל בתכלס, המשפחה התפרקה".
אבוטבול עצמו לא היה קורבן לאלימות בבית. “נתפסתי כ'בן המועדף'", אמר. “לעומת אחי, שהוא אולי האיש הכי חשוב בחיי. הוא היה ההשראה הגדולה שלי לעשות, ליצור, ובהמשך גם להעז ולפנות למוזיקה. עד גיל 50 נשאתי אשמה. הייתי אדם מדוכא, חי בהסתרה. לילות שלמים עברו עליי בפחדים ובסיוטים". בגיל 15 בחר ללמוד משחק ונרשם לתיכון תלמה ילין בגבעתיים, לאחר שאמו עזבה את אביו ושכרה דירה בתל אביב. כשהיה בן 23 נפטר אביו מהתקף לב.
אבל החיים החדשים, האמנותיים, לא היו קלים. “המעבר ממשפחה מתפרקת בקריית אתא לקריירה תל־אביבית, בלי קשרים ובלי גב, היה מעבר שקשה להסביר את עוצמתו", סיפר. “הגעתי לעולם האמנותי והרגשתי זר. הייתי בתוך תרבות שלא הכרתי, בשפה אשכנזית, משועממת, שלא הרגשתי שייכות אליה. ואז התאהבתי בקולנוע. מצאתי בו רוח חלוצית".
“לשחק לצידו של אלון היה כמו להיכנס לתוך סופה", מספר שרון אלכסנדר. “מרגע שידענו שנשחק יחד, הוא פשוט עטף את זה מכל כיוון – חזרות רבות, מפגשים בבית שלו ובבית שלי, בילוי בפאבים ואפילו אימונים משותפים בחדר כושר. היינו כל הזמן יחד, והוא יזם את זה. הוא היה שחקן טוטאלי. התפקיד לא היה רק על הסט – הוא היה החיים עצמם".
בין השניים נוצר חיבור הדוק שבנה את הכימיה על המסך. “אלון לא בדיוק למד בבית ספר למשחק, ולהיכנס איתו לסצינה הצריך ממני, כשחקן שלמד ב'בית צבי', להיות דרוך תמידית. זה הוציא ממני את המיטב. לא היה טייק אחד שנראה כמו הקודם. הוא היה שחקן אינטואיטיבי – הכל חי, פתוח, מפתיע".
אלכסנדר מספר שהשניים הכירו כבר כנערים. “ידענו שאנחנו רוצים להיות שחקנים, אבל אז זה עוד היה חלום. אחר כך כבר עבדנו יחד בטלוויזיה החינוכית, בסדרות נעורים. אלון תמיד היה חם, נדיב, מפרגן, כזה שיודע להעניק רגשית. גם כשעבר לחו"ל שמרנו על קשר, דיברנו, שלחנו הודעות. דיברנו גם לא מזמן. זה הלם שהוא איננו. פשוט הלם".
החופש היצירתי של אבוטבול לא תמיד התיישב עם התסריט, אבל דווקא שם, לדבריה, התרחש הקסם. “כל מיני דברים מרכזיים בסרט היו המצאות של אלון. למשל, הסצינה המפורסמת שבה הוא מנשק את שרון אלכסנדר – זה לא היה כתוב. גם איתי הייתה סצינה שבה הוא פתאום מוריד לי את השמלה – והיא לא נכללה בתסריט. אבל בגלל שהוא היה כל כך משוחרר, כל כך יצירתי וסמכתי עליו, נוצרו איתו רגעים בלתי נשכחים. תענוג של שחקן, תענוג של פרטנר".
פרטנר נהדר
אבוטבול חילק את חייו המקצועיים בין ישראל להוליווד, שיחק בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון, ותקופה מסוימת עסק גם בבימוי ובהפקה. בישראל בלט בסרטים “לילסדה", “מרס תורכי", “האסונות של נינה" (תפקיד שעליו זכה בפרס אופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר), “בופור" ו"אצבע אלוהים" (פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים).
על מסך הטלוויזיה השאיר אבוטבול חותם בסדרות “שבתות וחגים" (שזיכתה אותו בפרסי האקדמיה ומסך הזהב), “האלופה", “בתולות" ו"הרמון". אפילו בז'אנר הריאליטי הוא השתתף, ב"רוקדים עם כוכבים" וב"מאסטר שף VIP", שם זכה במקום הראשון.
בנוסף, השתתף בסדרות כ"המנטליסט", “הומלנד", “חוק וסדר: מדור מיוחד", “שלג צח" ו־"FBI אינטרנשיונל". אלו לא היו תפקידים גדולים, אבל הם אפשרו לו להתפרנס היטב ולהמשיך לאורך זמן את הקריירה הבינלאומית. “לא תמיד אתה מרוויח מיליונים, אבל לפעמים כן – ואז זה ‘הללויה!'", אמר לא מזמן בריאיון ל"ידיעות אחרונות".
חלום אלבום הסולו
לצד המסך הגדול והמסך הקטן, היה התיאטרון עבור אבוטבול מקום של התעמקות אינטימית באמנות המשחק. “בתיאטרון, אתה קופץ למים סוערים בכל ערב מחדש", אמר פעם. “אין קאט, אין טייק נוסף. אתה חי או נופל בלייב. וזה הדבר הכי קרוב שיש לאמת". הוא שיחק בין היתר בהצגות “המלט", “קוויאר ועדשים", “אחים בדם", “המלך ליר", “אנדורה", “הרציף המערבי" ו"מחילה". “הקהל בתיאטרון הוא כמו מד כוונות", הסביר באחד הריאיונות. “הוא מרגיש אם אתה בא באמת. זה המקום היחיד שבו אתה יכול להחזיק את האמת שלך שעה וחצי ברציפות, בלי עריכה, בלי הגנה. ככה נבחנים שחקנים אמיתיים".
“היינו מנהלים על הסט שיחות על דברים שלא קשורים לעולם המשחק. הוא היה אדם רוחני ועמוק מאוד. הוא היה בעל מודעות פוליטית רבה, מאוד היה אכפת לו ממה שקורה במדינה, הוא היה אקטיביסט ופעיל. לפני כמה שנים היינו נפגשים די הרבה כשהוא הגיע ללמוד נגינה על גיטרה אצל חבר שלי. היינו מג'מג'מים יחד ומנהלים שיחות עומק. הוא היה נשמה אמיתית. תמיד היה כיף להיפגש איתו".
גם פוליטית הוא היה מעורב. בבחירות 2006 התייצב לצד מפלגת העבודה ואף שובץ במקום ה־36 ברשימתה. “היציאה מהארון הפוליטי שלי הייתה בתקופת חוק היוצרים, עם ההבנה שבממסד יש אנשים קטנים ולא נחמדים", אמר ל"הארץ". אבוטבול גם כתב טורים נוקבים על חברה, שלטון וצדק חברתי, ואף שיר מחאה בשם “תגנוב", שיצא כנגד השחיתות בישראל.
מותו של אבוטבול, שעות ספורות אחרי שהעלה לחשבון האינסטגרם שלו סטורי של זריחה ישראלית יפה, הכה את עולם התרבות בתדהמה. אבוטבול הותיר אחריו ארבעה ילדים מבת זוגו לשעבר, הבמאית שיר ביליה. “הוא היה איש משפחה מסור וחם, אהב את הילדים שלו והשקיע בהם את הכל", אומר תומר שרון.
התרעות פיקוד העורף