50 שנה חלפו מאז שפרנק נ. פורטר, בגילומו הפנטסטי של טים קארי, פרץ למסך עטוי ביריות, איפור כבד וחיוך שאין לדעת אם הוא מזמין או מאיים – ו”מופע הקולנוע של רוקי” עדיין ניצב כאחת היצירות הפרובוקטיביות, המבריקות והבלתי ניתנות לקטלוג בתולדות הקולנוע.
עוד הרבה לפני שדיונים על מגדר, זהות מינית נזילה ותרבויות שוליים נכנסו אל המיינסטרים, הסרט העז להעמיד במרכזו גיבור הלובש בגדי נשים, ולהציג בגלוי, גם אם בליווי הומור שחור, דמויות ביסקסואליות.
מעבר לשערוריות ולפרובוקציות, “מופע הקולנוע של רוקי” הוא תיבת תהודה תרבותית מרתקת: תסריטו ועיצובו החזותי מעידים על הרקע העשיר של יוצריו, ריצ’רד או’בריאן וג’ים שרמן, בקולנוע הקלאסי (מ”פרנקנשטיין” ו”קינג קונג” ועד “ניצחון הרצון”), בתולדות האמנות (מ”אמריקן גותיק” ועד "הסעודה האחרונה" של דה וינצ’י), במוזיקה, באופנה ובפוליטיקה.
בטירה אפלה ומבודדת
למרבה הפרדוקס, המחזמר פורץ הדרך נולד מתוך שעמום. או’בריאן, שהיה אז שחקן ומוזיקאי מובטל בלונדון, כתב את רוב העלילה של “מופע הקולנוע של רוקי” במהלך חורף אחד – פשוט כדי להעסיק את עצמו. “מאז שהייתי ילד אהבתי סרטי מדע בדיוני וסרטי אימה סוג ב’”, סיפר לימים. “רציתי לשלב בין ההומור הלא מכוון של סרטים כאלה, הפאתוס הדרמטי המוגזם, סרטי שרירים מהסוג של סטיב ריבס, ומוזיקת רוקנרול של שנות ה־50”.
התוצאה הייתה יצירה תיאטרונית־מוזיקלית שהושפעה עמוקות מרוח מוזיקת הגלאם־רוק ששטפה את התרבות הבריטית באותה תקופה. הבמאי האוסטרלי ג’ים שרמן, שעבד עם או’בריאן קודם לכן בהפקות תיאטרון, קרא חלק מהמחזה והציע לביים אותו בתיאטרון ניסיוני בצ’לסי, לונדון. בשיתוף המעצב בריאן תומפסון, מעצבת התלבושות סו בליין והמנהל המוזיקלי ריצ’רד הארטלי נוצרה ההפקה המקורית של ההצגה תחת השם “They Came From Denton High”. רגע לפני ההצגות המקדימות, במאי 1973, הציע שרמן את שינוי השם ל־”The Rocky Horror Show” (“מופע האימים של רוקי”).
צוות השחקנים המקורי כלל את טים קארי, פטרישיה קווין, נל קמפבל, ג’ולי קובינגטון ואו’בריאן עצמו.הבחירה בקארי לתפקיד הראשי, פרנק נ. פורטר, הייתה גורלית. “ראיתי את ריצ’רד או’בריאן ברחוב, והוא אמר לי שהוא מחפש מישהו עם גוף של מפתח גוף שיכול גם לשיר”, קארי סיפר בריאיון. “כשהוא נתן לי את הטקסט, אמרתי לעצמי – אם זה יעבוד, זה יהיה פיצוץ. היו שם חוצפה, אומץ והמון מוזיקה טובה. פרנק היה הדמות הראשונה שאפשרה לי לשלב בין כל מה שאני אוהב: דרמה מוגזמת, מוזיקה, מין ואנדרוגיניות. הוא היה חייזר, אבל היה גם אנחנו. כולנו היינו פרנק מתישהו, או רצינו להיות”.
העלילה, שמסופרת בקולו הדידקטי של קרימינולוג, עוקבת אחר בראד מייג’ורס וג’נט ווייס, זוג אמריקאי שמרני שזה עתה התארס. השניים מחליטים לבקר את מורם הוותיק, ד”ר אברט ו. סקוט, ובדרך, בעקבות תקר בגלגל המכונית, הם מוצאים מקלט בטירה אפלה ומבודדת. מה שמתחיל כמחווה לסרטי אימה קלאסיים הופך מיד למסע פסיכדלי של התפרקות מוסכמות והיפוך זהויות.
הטירה שייכת לד”ר פרנק נ. פורטר, מדען קרוס דרסר בוהמייני מהכוכב “טרנסקסואל” שבגלקסיית “טרנסילבניה”. הוא חוגג את לידתו של יציר כפיו החדש – גבר שרירי בשם רוקי. לצידו נמצאים משרתיו ריף־ראף ומאג’נטה, והגרופית קולומביה. האורחים התמימים נשאבים במהרה לעולם פרוע, סוער וחוגג, עד שהמשרתים משתלטים על העניינים ומשגרים את הטירה כולה בחזרה לחלל, ומשאירים את הצופים תוהים, כמו הקריין, האם כל זה אכן קרה או היה רק מופע הזוי של תשוקה וגבולות מעורפלים.
הצלחת ההצגה הייתה מסחררת – היא עברה לווסט אנד בלונדון, זכתה לעיבוד אמריקאי בלוס אנג’לס ובברודוויי, וביססה עצמה כיצירה חתרנית שמושכת קהל מגוון. כשהרעיון ליצור למחזה גרסה קולנועית החל להתגבש, אולפני “פוקס המאה ה־20” הציעו לשרמן לבחור בין שתי אפשרויות: תקציב נדיב עם שמות מוכרים, או תקציב זעום של 1.2 מיליון דולר בתמורה לשמירה על הצוות המקורי. שרמן בחר בדרך הצפויה פחות והמרתקת יותר. “הייתה לי אפשרות להפיק סרט עם תקציב סביר, אבל עם כוכבי רוק במקום שחקני הקאסט המקורי”, סיפר. “בחרתי באפשרות השנייה. זו הייתה בחירה שיצרה גם את הטוב וגם את הרע. אבל אני בטוח: אם הייתי בוחר אחרת, לא היינו מדברים היום על ‘רוקי’ בכלל”.
צילומי הסרט, שזכה לשם “The Rocky Horror Picture Show”, החלו באוקטובר 1974 באולפני Bray ובאחוזת Oakley Court שבמחוז ברקשייר באנגליה – לוקיישן המזוהה עם סרטי אימה קלאסיים מבית היוצר של חברת “Hammer Films”.
האחוזה הגותית, שנבנתה ב־1857, לא הייתה במצב מזהיר בעת הצילומים, והחורף הבריטי העיק על צוות השחקנים, שעבדו בתנאים פיזיים קשים. סרנדון, שגילמה את ג’נט, חלתה בדלקת ריאות במהלך הצילומים, אך סירבה להפסיק את עבודתה – גם כשנדרשה לשיר ולרקוד בבגד ים בתוך בריכת מים קפואים. “הצילומים היו מאוד־מאוד קשים”, סיפרה בעבר סרנדון. “לא היה חימום, היינו חצי לבושים ורטובים רוב הזמן. לא הצלחתי להחלים כי לא היה לי איפה להתחמם, והרופא אמר לי שאם אין להם ג’קוזי על הסט, עדיף שאפסיק לעבוד. לא היה להם אפילו חדר חמים, ופשוט המשכתי. הסוכנים שלי בכלל אמרו לי שזה טירוף לקחת את התפקיד בסרט הזה”.
למרות התנאים הקשים – קרוואן האיפור שלה עלה באש, והיא נאלצה לנדוד בין מקומות מגורים – סרנדון התרפקה בהמשך על תחושת הסיפוק מהעשייה עצמה. “כשראיתי את הסרט, חשבתי – אלוהים, כמה כיף היה לנו! ואז נזכרתי, רגע, בכלל לא היה לנו כיף”, אמרה פעם. “אבל אני אוהבת את האנרגיה שלו ואת המסר שלו: Don’t dream it – be it. זה סרט שחוגג את מה ששונה, את מה ששבור, את מה שבשוליים, וזה מדבר לאנשים”.
אבל הסרט, שהקרנת הבכורה שלו נערכה בתיאטרון “ריאלטו” בלונדון ב־14 באוגוסט 1975, התקבל בתגובות צוננות. רבים זלזלו בו ואף התעלמו ממנו, כולל מבקרים שבהמשך נעשו מעריצים שלו. על אף קבלת הפנים המאכזבת, “מופע הקולנוע של רוקי” היה לסרט פולחן. הוא הוקרן מדי לילה בחצות בבית הקולנוע "וייברלי" בניו יורק, שם החל הקהל ליזום השתתפות קולנית בדיאלוגים ובחלק מהסצינות, כולל ריקודים. המעריצים הגיעו להקרנות בלבוש הדמויות, ויצרו טקסי קהל מיוחדים וקבועים, שכללו השלכת אורז, ירי באקדחי מים ליצירת גשם, הדלקת מציתים ושימוש ברעשנים – הכל בהתאם למתרחש על המסך.
התופעה התרחבה והתפשטה. “מעולם לא חשבתי שהסרט יהפוך לתופעה כזאת”, הודה או’בריאן. “בהתחלה זה היה סתם מחזה מוזר, שניסיתי לשלב בו את האהבות שלי לקולנוע ישן, מוזיקה ותחפושות יוצאות דופן. אבל לראות אנשים מגיעים לבושים בתלבושות, שרים, מתנהגים כאילו הם חלק מהסיפור – זה משהו שמעבר לקולנוע. זה טקס, פולחן של קהילה, של שייכות. אנשים יוצרים שם את העולם שלהם, והם עושים את זה עם הרבה אהבה, הומור וקבלה. זה הרבה יותר גדול ממה שחשבתי שיקרה אי פעם”.
לישראל הגיע הסרט לראשונה בסוף 1975, אך נדחה פעמיים על ידי המועצה לביקורת סרטים שטענה כי אינו מתאים לקהל הישראלי הרחב. בדצמבר 1978 אושר הסרט להקרנה תחת השם “הצגת הקולנוע של רוקי” עם מגבלת גיל 16+, ובאפריל 1979 שונה שמו ל”מופע הקולנוע של רוקי”. ההקרנה הראשונה התקיימה ב־2 בנובמבר 1979 בקולנוע “פריז” בתל אביב, ובהמשך הוא יצר סביבו סצנת מעריצים פעילה, שקיימה באדיקות את הטקס המלא – גם במשך שנים לאחר מכן, בהקרנות קבועות או מיוחדות.
“מדובר בסרט שהוא ‘טראשי’ במודע, אבל מתחת למעטה הביזארי הוא מצליח להגיד המון – על מיניות, על מעמדות, על צעירים מול מבוגרים”, מסכם המבקר רון פוגל. “הייתה תחושה שכל ה’שונים’ מוצאים בו בית חם, תרתי משמע. לכן הם שבו שוב ושוב להקרנות, צעקו אל המסך, התחפשו לדמויות ויצרו מסורת”.
התרעות פיקוד העורף