יוסף שילוח אמנם "חזר בתשובה" בסוף ימיו, היכה על חטא והפך לפעיל מחאה מזרחי, אבל זה בלבד לא מחק את תרומתו לשיח ההכפשה, דרך דמויות שגילם בתחילת דרכו, כמו שמש, הרס"ר המוגבל ב"ספיחס" (1982), ישראל, השכן האגוצנטרי ורודף השמלות שהבטן שלו "עושה גלו גלו" ב"משפחת צנעני" (1976), והזכור מכולם - פארוק ("רוצה שאני אחתוך אותך עם מספריים של פיליפינים?") דייר המשנה הדוחה והאובססיבי ב"אלכס חולה אהבה" (1986).
גבי עמרני, דווקא התחיל את תפקידו הרדוקטיבי בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי כדמות לא בלתי סימפטית - תת-שוטר בסרטי קישון המוקדמים, בין השאר ב"תעלת בלאומילך" (1968), פקודו של השוטר בעל ה"ראש של גוי", שייקה אופיר - אבל התדרדר עד מהרה עד גילום אחת הדמויות המזרחיות הדוחות ביותר בקולנוע הישראלי - מוכר הנעליים, רגשני ואווילי, שמסרב להיפרד מפיג'מת הפסים שלו, ומחפש טבעת אירוסין בפסולת המעיים של נכדו, ב"משפחת צנעני" (1976).
לעומת כל הנזכרים, שבתמורה לפרסום ופרנסה קבעו לנצח את דמותו של המזרחי בשיח הישראלי, כאדם נמוך מצח ודוחה, הצליח אבוטבול להימנע באלגנטיות מתפקידים מעליבים. זאת ועוד, מתוחכם ודיפלומטי, הצליח אבוטבול, וגם זאת בניגוד לנזכרים לעיל, לשהות בו-זמנית גם במיין-סטרים של הקולנוע הישראלי הממסדי, וגם במרכז המחאה המזרחית, שהתעוררה בישראל בשנות ה-90 המאוחרות.
את השיר "רקמה אנושית אחת", המדבר על היותם של פרטים שונים בחברה קשורים זה לזה, כאברים בגוף, כתב מוטי המר בתגובה לשיח המדיר כלפי המזרחים בשנות החמישים והשישים. בשל אותו סטריאוטיפ מכפיש שהתקבע בעזרתם של שחקנים מזרחיים קודמים, התקשה אבוטבול למרות האלגנטיות והתחכום, לקבל את התפקידים הקולנועיים הנכונים עבורו.
עם שם משפחה המצמרר בהיסגר את המוצא האתני המזרחי, שהוא נושא עמו, ועם פיזיונומיה דרמטית שהלכה ונעשתה גסה ככל שהתבגר, קיבל אבוטבול בקולנוע הישראלי בעיקר תפקידים שגם אם לא היו מעליבים, הרי היו כאלה שנתלו בשם משפחתו המזרחי, ובגסות לכאורה ששוו לפניו אבריהם המוגדלים - דמויות של גברים מזרחיים עממיים, גסים ואלימים, אם לא לגמרי פושעים.
לא ג'ורג', לא חייל ולא פשוט, אבוטבול כובש שם את המסך בכריזמה ענקית, שנובעת משילוב של יצריות שאכן הייתה בו, והעידון האמנותי והתחכום, שהיו חלק ממנו, אבל שאותם הקולנוע הישראלי - העמוס לעייפה בדעות קדומות על קשר בין מוצא אתני לתכונות אישיות - פספס. יהי זכרו ברוך.