חייב להודות - כשביקשו ממני לסקר את הבכורה, המחשבה הראשונה שעלתה לי הייתה: "מסייה מי?" אבל אז מצאתי את עצמי צולל לרביט הול, מאזין לשירים שלו, ומגלה שאת רוב הקטלוג שלו הכרתי. סביר שגם אתם שמעתם אותם לפחות פעם אחת. בכל זאת, מדובר באייקון צרפתי ובמלחין בעל שם עולמי וקשר יהודי.
ההקרנה התקיימה בסינמטק תל אביב, במקביל לפסטיבל אנימיקס 2025, הפסטיבל הבינלאומי לאנימציה, קומיקס וקריקטורה. רק כמה עשרות מטרים משם התקיימה הפגנת ענק למען החטופים, והאוויר היה טעון. הדרך לסינמטק, ששילבה את המראות והצלילים של ההפגנה, ואז הכניסה לרחבת הפסטיבל הצבעונית, הותירו בי תחושות מעורבות כיאה לישראל בתקופה האחרונה.
בכניסה חיכה פוסטר של שארל אזנבור, ידיים פרושות, כאילו מזמין אותנו אל "מסייה אזנבור", דיוקן קולנועי של מי שכינו "הפרנק סינטרה הצרפתי"; עזבו סינטרה, בפריז לומר אזנבור זה כמו לומר שלמה ארצי ולא אחד, דמיינו שלושה שלמה ארצי מחוברים יחדיו, בכל זאת, אזנבור היה בעל קריירה בת 85 שנים, ובין היתר כתב והלחין את "She", אחת הקלאסיקות הגדולות שחזרו לא פעם בקולנוע ובטלוויזיה.
היוצרים, מהדי אידיר וגראן קור מאלד מביימים דיוקן סרט שנשמע כמו אלבום שנפתח על פטיפון. זה לא שיעור היסטוריה אלא יצירה חיה שמחליפה צדדים, העריכה מחברת חומרי ארכיון שאזנבור עצמו צילם עם דרמה מבוימת הנשענת על מחקר קפדני. התוצאה מדויקת ואנושית, בקצב שמאפשר לשקט לעשות את שלו. המסע נע בין פריז לניו יורק, ומסביב אדית פיאף, ז'ילבר בקו, ג'וני האלידיי ופרנק סינטרה כקולות רקע בפסקול חייו.
טאהר רחים מגיש בתפקיד הראשי תצוגת משחק רגישה ויוצאת דופן, שהיא לא חיקוי, אלא רוח חדשה ואותנטית שנולדת מתוך מחקר עמוק. ניכרת ההשקעה העצומה: חצי שנה של שיעורי ריקוד, שירה ופסנתר, שזלגו עמוק לתוך תהליך הצילומים, ומעידים על הבחירה המודעת שלו להתמודד עם האתגר העצום של מילוי נעליו של ענק כמו אזנבור.
מבנה הסרט תורם רבות לתחושה הזו. כל פרק קרוי על שם שיר שכתב והלחין באותה תקופה, ומדגיש כיצד יצירתו שזורה בחוטי חייו. הסרט נפתח עם "שתי גיטרות" המרגש, המתאר את ילדותו הקשה, ממשיך אל "La Bohème" - שנחשב לצד "She" לאחד משיריו המזוהים ביותר - עובר דרך "Hier Encore" האיקוני, שסומפל בלהיט "MONACO" של באד באני וחזר לתודעה ויראלית בטיקטוק, ועד "Comme ils disent" הטעון.
בכל פעם שמתחילה מנגינה, הפריים נצמד לפנים, לקמט או להפוגה, ומחזיר לקדמת הבמה את הסוגיות המהותיות שהעסיקו את שארל: אהבה, נוסטלגיה, זקנה , פריז, זהות ושורשים ארמניים. זהו קטלוג מוזיקלי שלם ומשמעותי המשרטט דיוקן אינטימי ומרתק.
אך אזנבור היה יותר מאשר קולו של אמן גדול; הוא היה קולו של מצפון ציבורי, שהתייצב תמיד לצד החלשים ודיבר בשם המיעוטים. הוא תמך בעקביות בהכרה ברצח העם הארמני, התייצב לצד מהגרים וקידם יוצרים צעירים. פעילותו זו לא הייתה פוליטית גרידא, אלא נבעה מכוחה של אמנותו, שהעניקה לו פלטפורמה להשמיע את קולם של אלה שאינם נשמעים.
מעבר לכך, חייו היו שזורים עמוקות בזהות היהודית. הוא גדל בשכונה פריזאית לצד שכנים יהודים, ואביו אף דיבר יידיש. זיקתו התבטאה גם ביצירתו: הוא שר שירים ביידיש "My Yiddishe Momme" והקדיש לנו שיר "Yérushalaïm" לאחר מלחמת ששת הימים. במלחמת העולם השנייה, משפחתו אף הסתירה יהודים, פעולה שזיכתה את אזנבור ב-2017 במדליית ראול ולנברג בירושלים. גם לקראת סוף חייו, הקשר נשמר אישי וקרוב; הוא סיפר בראיונות על נכדו היהודי ועל חגיגת הבר מצווה שעשו לו בכותל.
גם הסרט מתייחס לצד זה באישיותו, אך עושה זאת ללא סיסמאות, דרך עדויות וחומרים אישיים שממקמים אותו במקום הראוי לו: כיוצר שהבין שקול ציבורי הוא אחריות ולא רק במה.
בשורה התחתונה, "מסייה אזנבור" אינו עוד סיפור הצלחה הוליוודי. הוא תזכורת חיה שדווקא האנשים הקטנים, עם גובה ממוצע וילדות סדוקה, מסוגלים לטלטל יבשות. זה אינו סרט לכולם, אלא מומלץ במיוחד לחובבי שאנסון, לאוהבי ביוגרפיות מוזיקליות, ולמי שמבקשים להבין כיצד מיתוס נבנה משורות קטנות, מחריצות, מצניעות ובעיקר מעבודה יומיומית ובלתי מתפשרת.
התרעות פיקוד העורף