שווה להתעכב על ההקשר התרבותי שבו הסרט יושב: מצד אחד, נוסטלגיה מובהקת לניינטיז - ניו יורק מלוכלכת, סמטאות מזיעות, ברים דביקים, תחושה של עיר שלא נועדה לתיירות אלא למסע הישרדות. מצד שני, יש כאן גם פוליטיקת זהויות - אבל ממש על אש קטנה. רוסים אלימים, חרדים מסוכנים - אבל לא כאמירה ביקורתית. יותר כשימוש בסמלים עירוניים שחיים שנים במיתולוגיה הניו יורקית.
עבור צופה ישראלי, החרדים על המסך (כאמור רוצחים בדם קר) מייצרים רפלקס טבעי של אי נוחות - אבל ארונופסקי חכם מספיק לא להתפלסף על זה. ועדיין, קשה שלא להרגיש החמצה: שנת 2025, עולם עם שתי מלחמות שמנוהלות בידי רוסים ויהודים, וארונופסקי בוחר להישאר באזור הנוח, לא להצמיד מראה אלא לשעשע.
וזה אולי לב העניין: זה לא ארונופסקי שהכרנו. אין כאן את ההקצנה הפסיכולוגית שחותכת את הנשמה, אין מבנה שמתפרק על הצופה. יש תפירה יעילה של סצנות אקשן עם קצת הומור וקצב שמחזיק 107 דקות בלי להעמיס יותר מדי. "נתפסו על חם" לא מבקש להרהר אלא לגרום לצופה להרגיש חי, לרגע. השאלה היא אם זה מספיק.
בסופו של דבר, "נתפסו על חם" הוא סרט שעובד על קצב, צבעים ואקשן. הוא משאיר אחריו כיף, לא מחשבה. מי שרוצה להיכנס למסע קצבי ומוטרף במנהטן יקבל חוויה שיכולה להזכיר למה כיף ללכת לקולנוע. אז כן, ארונופסקי שינה הילוך. אבל אולי דווקא יש בזה משהו מרענן.
התרעות פיקוד העורף