הקהילה המדעית, הביטה בגיחוך ובזלזול בוורנים, אבל האומה האמריקאית, כמו האומה האמריקאית, שכמהה לתיאוריות קונספירציה, התגלות של עב"מים ורוחות רפאים, הפכה את השניים לזוג מבוקש בתוכניות אירוח בפריים טיים ובלייט נייט של הטלוויזיה האמריקאית של שנות ה-80. מכאן קצרה הדרך של הוורנים למסחור של זכויות היוצרים על חוויותיהם, באמצעות הספרים שכתבו, ולזכיונות שהעניקו לאולפני ההפקה הגדולים בהוליווד.
כמו הפרקטיקה שהתפתחה סביב גילוי וגירוש "שדים" ו"רוחות רפאים", גם מחקריהם של הוורנים הגיעו מן החרדה הקמאית ותחושת חוסר השליטה ואפסותו של האדם אל מול איתני הטבע. וכמו ריצוי של אלי סערה כנענים או פאגניים אחרים, באמצעות מינחות והתבססות שכבת כהונה דתית, כך גם גירוש שדים במאה העשרים, ייצרה פוליטיקה וכלכלה שלמה, יש שיאמרו צינית ונצלנית.
לא בכדי, הכנסייה הקתולית, שסמליה המובהקים, מופיעים בסרט בכל פריים שני מעבר לכתפו של אחד מן הגיבורים, פיתחה מערכת שלמה של דימויים ויזואליים - החל מאלה המעטרים את הקתדרלות הגותיות של ימי-הביניים, והמשך בתיאור היורה הרותחת באש הגיהנום המיועדת לחוטא וכלה בפני המכשפה המיוסרת שמסרבת לעזוב את הבית הרדוף בניו-אינגלד.
הוורנים, סוגרים מעגל, כשחפץ, הקשור להיסטוריה שלהם, פוקד את בית המשפחה הרדופה, וכגזירת גורל, מאלץ את הוורנים לפתוח במסע להתרת הקללה. זו, מתבררת כקשורה לאירוע טראגי קדום, כמיטב מסורות הפוריטנים המיוסרים של ניו-אינגלנד של המאה ה17. הסרט משלב קטעי ראיונות אמיתיים שנערכו לבני הזוג וורן וסמרל, וקטעי חדשות שפתחו מהדורות חדשות בשנות השמונים כשהפרשה המיסטית, מסוקרת בהרחבה.
התשובה הזו סימלה היטב עולם נטול מסתורין, אבל בעיקר נעדר תקווה, כשאדם מבין שהחיים הם עכשיו, אין גן-עדן או גיהנום, אין נשמה, וגם אין רוחות ושדים, ואנשים רדופים, ששומעים קולות וחוזים חזיונות, בעיקר מאושפזים במחלקות של מתמודדי נפש. אבל תוכניות לקידמה אנושית לחוד, וטבע האדם המתעקש לשוב על עקבותיו הקמאיים, לחוד. זהו סרט עוצמתי וסוחף, ובעיקר מאתגר כל אדם רציונלי וספקן.
התרעות פיקוד העורף