גם כשכבש את הפסגות הגבוהות ביותר בקולנוע העולמי, מפעלו הגדול ביותר היה עזרה לזולת. הוא זכה בפרס ישראל (2015) על תרומתו המיוחדת לחברה. לא על כוכבותו אלא על מפעל חיים של נתינה, התנדבות ואנושיות.
סיפורו מתחיל בתל אביב ב-9 בספטמבר 1935. אביו יעקב היה טייח, ואמו רלה עבדה כחייטת. "נולדתי בשכונת נווה צדק להורים שעלו ארצה מפולין שלוש שנים לפני כן", סיפר לי בעבר. "בהמשך עברנו, הוריי, שתי אחיותיי ואני, לשכונת פלורנטין, שם גדלתי. למדתי בבית הספר היסודי תחכמוני ובהמשך למדתי בתיכון ערב של תנועת הנוער העובד. כשהייתי בן 13, קמה המדינה, ואת בר המצווה שלי חגגנו בראש השנה, בהפוגה שהייתה במהלך מלחמת העצמאות".
כבר בילדותו גילה את משיכתו לאומנויות הבמה. "בגיל 5, בגן של הסופרת ימימה אבידר-טשרנוביץ, העליתי הצגות", סיפר. "בהמשך, ב'שבט העדה' של תנועת הצופים הדתיים ובתנועת הנוער העובד, ביימתי ושיחקתי בהצגות".
בגיל 17 עבד כשוליה בבית הדפוס של העיתון "אמר" (שיצא בבעלות "דבר"), שם פגש במקרה בעולה חדש הונגרי בשם אפרים קישון, שכתב טור סאטירי לעיתון. בנו, רפי קישון, מספר: "אבא שלי הפדנט היה האדם היחיד מבין כותבי הטורים שהגיע לבית הדפוס כדי לראות את ההגהה הסופית ולוודא שאין טעות ולו בפסיק. זה היה חיוני כשמדובר בסאטירה. טופול לא אהב את הנודניק שהיה מדבר במבטא הונגרי ומבלבל לו את המוח בזמן העבודה. זו הייתה ההיכרות הראשונה ביניהם והרושם שנשאר לו מאבי מאותו מקום עבודה".
בשנת 1953 החליט טופול לקחת את כישרון המשחק צעד אחד קדימה, וניגש לאודישנים ללהקת הנח"ל. "לא הייתי מוזיקלי, אבל היה לי קול חזק מאוד", סיפר בעבר. "מכיוון שמיקרופונים לא היו אז ציוד קבוע בלהקות הצבאיות והיו זקוקים לגרונות חזקים - התאמתי גם כזמר".
הוא הצטרף למחזור השני של הלהקה, ואת הופעת הבכורה שלו עשה בתוכנית "העיקר שנפגשים", שעלתה ביוני 1954. לצידו השתתפו גבי עמרני, עדנה שביט וגליה פינקלשטיין, שבתוך זמן קצר הפכה לבת זוגו. "כשגליה התקבלה ללהקת הנח"ל, אספנו אותה ואת גבי עמרני מכיכר דיזנגוף במשאית שלנו", סיפר טופול ב-2017. "היה לה ראש מתולתל מאוד נחמד, ואמרתי לכל החבר'ה בקול רם: 'אף אחד שלא יתקרב אליה - זה שלי'".
כעבור שנתיים נישאו והביאו לעולם שלושה ילדים. בנם עומר הוא נטורופת במקצועו, וענת ועדי המשיכו את דרך הוריהם במשחק. נכדתם, יהלי מרגלית-טופול, היא שחקנית ומדבבת. ב-2024 נפטרה גליה.
טופול שירת בלהקה בשנים 1956-1953, ובשלב מסוים אף שימש כמפקדה. "כשהצטרפתי ללהקה, הוותיקים, בהם יוסי בנאי, יונה עטרי ודרורה חבקין עדיין היו בהרכב. מהר מאוד הם השתחררו ואנחנו, החדשים, תפסנו את הפיקוד", סיפר ב-2004.
בתוכנית הבאה של הלהקה, "שמור על הגבול" (1954), הצטרפו נחמה הנדל, אברהמ'לה הפנר, אורי זוהר, יוסל'ה אורג, עליזה קשי ושושיק שני. מהתוכנית יצאו כמה שירים בולטים, בהם "הורה נתגבר", "הוא לא ידע את שמה" ו"תותחים במקום גרביים". "להיות מפקד הלהקה זו אחריות כבדה, כי אתה גם צריך להיות אחראי על החיילים שלך וגם להישאר חבר שלהם", אמר טופול בעבר. "אני חושב שהצלחתי בכך".
אפרים, זה לא טוב!
טופול קנה את עולמו בלהקה באפריל 1955 במערכון בשם "סעדיה והסעד" מאת אפרים קישון, אותו הונגרי שעצבן אותו שלוש שנים קודם לכן בבית הדפוס. המערכון, שהתבסס על טור שפרסם קישון ב"מעריב" בשם "הסוסיאלית", עסק במעלליהם של עולה חדש ממוצא מזרחי בשם סאלח שבתי ושל העובדת הסוציאלית שהגיעה למעברה כדי לבדוק את מצבו. קישון ביטא בו את קשיי הקליטה שחווה במעברת "שער העלייה", שאליה הגיע ב-1949 מהונגריה, שם התגורר בצריפון אחד עם משפחה מרובת ילדים שעלתה ממרוקו.
במערכון גילם טופול את דמותו של סאלח בן ה-60 פלוס. נחמה הנדל גילמה את העובדת הסוציאלית. "לא לעגתי לדמות של המזרחי", הבהיר טופול. "אני וחבריי התייחסנו אליו כמו אל דמות רצינית שאותה משחקים ברצינות גמורה. לא הייתה לי שום כוונה להצחיק בה".
טופול ובמאי תוכנית הלהקה, דוד ברגמן, היססו בתחילה אם לשלב את המערכון, בטענה שמדובר בנושא כבד מדי ללהקה בידורית. קישון התעקש. בפרמיירה הבינו השניים כי צדק. "למעשה כתבתי את המערכון בשביל התיאטרון הקאמרי, אבל הם לא קיבלו אותו וטענו שהוא רדוד, ולכן ניסיתי אותו בלהקת הנח"ל - למרות התנגדות עצומה", סיפר קישון ב-1977. "טופול אמר שזה לא מצחיק אלא דרמטי, ואני אמרתי שכן יצחקו. לטובתו של חיים אני חייב להוסיף שהוא מאוכזב ומפחד תמיד. אם חיים אומר: 'אפרים, זה לא טוב!' - אנחנו יודעים שהצלחה רבה לפנינו".
"כשטופול קרא את המערכון, הוא אמר לאבא שזה נושא חשוב אבל לא מערכון אלא טרגדיה", מספר רפי קישון, "חברי להקת הנח"ל חשבו שזה שטותי ויהיה פלופ, אבל אבא שלי התעקש ואיים ללכת הביתה. טופול הבטיח לאבי שיעלה את המערכון פעם אחת, רק כדי להראות לו שזה כישלון".
טופול עצמו סיפר על תחושותיו: "משום שקישון היה בעצמו עולה חדש וראה בנו, להקת הנח"ל, נציגי הצברים, הוא מאוד רצה להשתלב בינינו ולהיות אחד מהחבר'ה, ולכן עשה מאמצים גדולים לכתוב לנו בצורה מצחיקה - למרות שלא תמיד הבנו שהכוונה להצחיק. המערכון על סאלח הוא הדוגמה הרצינית לכך: לא חשבנו שזה תפקידנו כלהקה לעסוק בבעיות סוציאליות, אבל קישון התעקש. בחזרות חברי הלהקה בכו, ורק קישון היה מוטרד מהרצינות שלנו ואמר תמיד: ‘ילדים, אתם טועים, זה מצחיק'".
בהופעה הראשונה בחיפה, בפני קצינים ובני משפחותיהם, פרץ הקהל בשאגות צחוק כבר כשטופול נכנס לבמה עם הברט. "נעלבנו מתגובת הקהל, כי חשבנו שאנחנו באמת עוסקים בדרמה סוציאלית", אמר טופול. "קישון הגיע לאחורי הקלעים ואמר: ‘נו, אידיוטים, מה אמרתי לכם?'. זו הייתה האמירה שלו שהלכה וחזרה שוב ושוב, ובכל פעם שהתווכחתי איתו - הוא הזכיר לי את אותה הופעה ראשונה עם סאלח. כשהופענו עם המערכונים באמצע שנות ה-50, הארץ עוד הייתה מלאה במעברות בין הערים הגדולות. הופענו בפני עולים חדשים, פליטים מאירופה, שרובם לא דיברו עברית, ולכן מבחינתנו זו הייתה ממש עבודת קודש".
טופול השתחרר באוקטובר 1956 ועבר עם אשתו הטרייה גליה לקיבוץ משמר דוד בשפלה. עוד באותו חודש גויס למילואים והופיע עם הלהקה בפני חיילי צה"ל במבצע קדש. "אחרי המלחמה קראתי לחבריי מימי הלהקה והצעתי שנקים להקה בקיבוץ", סיפר. "כך, ב-1957 הקמנו את להקת בצל ירוק, שהחלה כקואופרטיב להצגות תיאטרון. הצטרפו אלינו אורי זוהר, נחמה הנדל, אליהו ברקאי והאקורדיוניסט יוסל'ה אורג. כל מי שרצה להיות בלהקה הצטרף לקיבוץ - וזו הייתה להקה של המשק למשך שנה וחצי".
הופעת הבכורה של בצל ירוק התקיימה בסוף דצמבר 1957 עם התוכנית "כביסת הרש", שכתבו אפרים קישון, חיים חפר ונעמי שמר. התוכנית כללה את המערכון "זיגי וחבובה", שהפך בהמשך לבסיס נוסף לסרט "סאלח שבתי", ואת הלהיטים "נועה" ו"זמר נודד", שבו לטופול היה בית אחד כסולן. ההצלחה הייתה אדירה עם יותר מ-200 הצגות.
בעקבות הצלחת התוכנית העתיקו חברי הלהקה את מגוריהם לתל אביב והעלו ארבע תוכניות נוספות, שמהן יצאו להיטים רבים: "הי טירילי", "ונצואלה", "אדוני השופט", "ליפא העגלון" ו"כשאנחנו נצא ביחד". עם השנים הצטרפו ללהקה גם אריק איינשטיין, אילנה רובינא, יונה עטרי, שמעון ישראלי, גבי עמרני, עודד קוטלר, עליזה קשי ואחרים.
"היינו הלהקה המקצועית הראשונה שלקחה שיר של נעמי שמר, שאותה הכרתי עוד מימי להקת הנח"ל, וצמחנו יחד איתה בתחילת דרכה", אמר טופול. "השירים שלנו הפכו לשלאגרים שכולם שרו - מהחלבן ועוזרת הבית, דרך הילדים ונערי תנועות הנוער ועד המבוגרים והקשישים. זו הייתה הצלחה שבדיעבד סללה את הדרך לנעמי פולני ולבוגרי להקת הנח"ל להקים את התרנגולים".
מפיק הלהקה, החל מהתוכנית השנייה, היה אברהם דשא (פשנל), שהפך במהרה לשותף עסקי של טופול ואורי זוהר. "פשה ואני היינו מאוד קרובים", סיפר טופול. "יום אחד, כשנפגשנו בבית קפה יחד עם אורי, פשה אמר שהוא רוצה לנסוע לחו"ל לראות עולם. שאלתי אותו: ‘למה אתה לא נוסע?'. הוא ענה: ‘אין לי כסף'. אורי ואני החלטנו לתת לו את הכסף בתנאי שכאשר יחזור - ינהל את בצל ירוק. הוא הסכים, נתנו לו את הכסף, וכשחזר מחו"ל הגיע אליי לחדר העבודה והתחיל לנהל אותנו. בהמשך נעשינו שותפים".
ביולי 1960, לאחר שעזבה הנדל לארצות הברית, אורי זוהר פנה ללימודים באוניברסיטה בירושלים, ואליהו ברקאי נספה בתאונת אופנוע - התפרקה הלהקה. הצעד הראשון שעשה טופול אחרי פירוק הלהקה היה לייסד, עם שחקנים נוספים, את תיאטרון חיפה, בו גם שיחק בתפקיד פטרוקיו ב"אילוף הסוררת" (1961) וז'אן ב"הקרנפים" (1962).
כמו כן, החל לטעום את עולם הקולנוע כשלוהק לתפקיד משני בסרטו של פיטר פריי "איי לייק מייק". טופול גילם בסרט את מיכה, סרן בצה"ל וחבר קיבוץ "הבוקרים" בנגב, שרוצה להתחתן עם תמר אריאלי (אילנה רובינא), למורת רוחה של אמה, ובין לבין נותן שיעור בישראליות לצעיר יהודי עשיר מטקסס, שמגיע במקרה לקיבוץ. הסרט חשף את טופול לראשונה לקהל הבינלאומי כשהוקרן בפסטיבל הקולנוע בקאן ב-1961.
"הבנתי מעט מאוד במשחק בקולנוע, אבל התפקיד שלי היה קל מאוד", הוא סיפר בריאיון למאגר העדויות של הקולנוע הישראלי. "חוץ מזה שדיברנו עם ר' גרונית, חוויית העבודה הייתה מאוד כיפית - במיוחד עם שורת השחקנים שאהבתי, ועם הבמאי פיטר פריי, שהערכתי ולמדתי ממנו על קולנוע. הסרט נחשב לאחת ההצלחות הראשונות בקולנוע הישראלי".
גם סרטו הבא, "אלדורדו" (1963), בבימויו של מנחם גולן, הפך ללהיט. טופול גילם עבריין בשם בני שרמן, המנסה לחזור למוטב ומנהל מערכת יחסים עם מרגו הזונה (גילה אלמגור). "בניגוד ל'איי לייק מייק', בו די גילמתי את עצמי - הצבר השובב - פתאום הייתי צריך לגלם עבריין, שזו לא דמות שנכנסתי אליה בקלות", אמר טופול.
"ממרחק הזמן, אני מרגיש שלא נכנסתי עד הסוף לדמות, למרות שהסרט הפך לשלאגר. עשיתי מה שידעתי, ואני חייב להודות שלא ידעתי הרבה, לעומת גילה, שהייתה אלופה ומקצועית בזה. זה היה שיתוף הפעולה הראשון שלי עם מנחם גולן, שהיה חדש גם הוא במקצוע אבל הייתה לו רוח מנהיגות והוא סחב את הסרט. לצערי, זה לא תפקיד שאני יכול להשוויץ בו. הייתי יכול לעשות יותר".
שני חברים טובים
הפריצה הגדולה של טופול אל לב הקולנוע הגיעה ב-2 ביוני 1964, עם הקרנת הבכורה של "סאלח שבתי", שביים קישון והפיק מנחם גולן. בסרט חזר טופול לגלם את הדמות שעיצב, פיתח והציג על במות במשך השנים מאז גילם אותה לראשונה בלהקה הצבאית.
"אחרי שאפרים ראה אותי ב'אלדורדו', הוא החליט שאולי הגיע הזמן להחזיר את דמות סאלח שבתי לחיים, הפעם בסרט", סיפר טופול. "אמרתי לו: 'אפרים, מה לך ולסרטים?', אבל הוא ענה: 'זו לא בעיה לכתוב ולביים סרט'. העברתי למנחם גולן את התסריט, והוא אמר לי רק שתי מילים: 'זה סרט!'. הבעיה התעוררה כשמנחם הבין שאפרים רוצה גם לביים את הסרט, אבל בסוף השתכנע - וכך אפרים הוכיח שהגאונות שלו יכולה גם להוביל אותו לביים".
"הכרתי את טופול עוד כשהוא היה בלהקת הנח"ל, ואני, כנער בקיבוץ, הייתי הולך לראות הופעות של הלהקה", מספר לוי. "אחר כך עבדנו ב'סאלח' וזו הייתה חוויה נהדרת, הוא היה מקצוען ונפלא. את התפקיד של 'סאלח' רק הוא יכול היה לעשות. לקחו אותי לסרט כי חשבו שאני דומה לו קצת, אז לוהקתי לתפקיד הבן שלו. לימים, כשהתפרסמנו בתור הגשש החיוור, טופול אירח אותנו בתוכנית שלו בלונדון, ביצענו איתו כמה שירים והוא אירח אותנו כיד המלך, טיפל בנו והשקיע בנו. היה מארח למופת. הוא והמנהל שלנו, פשנל, היו חברי נפש קרובים שלי".
"סאלח שבתי" כלל פסקול מצליח פרי יצירתם של דידי מנוסי ויוחנן זראי, ובו ביצע טופול את הלהיט "משיח הזקן", בליווי מקהלה. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי שבו הושמעה מוזיקה מזרחית אסלית בסרט ישראלי. עם צאתו, זכה הסרט להצלחה קופתית כבירה, כשמכר כ-1.2 מיליון כרטיסים, זאת בזמן שמספר תושבי ישראל באותה עת עמד על כ-2.5 מיליון אנשים. כלומר, כמחצית מתושבי המדינה נהרו לאולמות הקולנוע לצפות בו.
הסרט זכה בשני פרסי גלובוס הזהב: הסרט הזר הטוב ביותר והשחקן הראשי הטוב ביותר, הישג מכובד לטופול בן ה-29, שמרוב התרגשות לא הצליח לומר דבר עם קבלת הפרס מלבד "תודה". בישראל זכה טופול בפרס כינור דוד לשחקן השנה. באפריל 1965 הגיעו טופול, קישון וגולן לטקס פרסי האוסקר, אך לא זכו בפרס לסרט הזר הטוב ביותר.
שיתוף הפעולה הקולנועי הבא והאחרון של טופול וקישון הגיע בשנת 1967, עם צאת הסרט "ארבינקא", שבו גילם טופול צעיר תל-אביבי פוחז ועליז שמתפרנס מהונאות ומתכנן לשדוד את מפעל הפיס. "אבא שלי הציע לחיים את התפקיד של ארבינקא, צבר צעיר ושובב, דמות שתפורה לאישיות שלו", מספר רפי קישון.
"חיים חתם עם אבא שלי על חוזה, אלא שאז הציעו לו לשחק תפקיד ראשי בסרט המערבונים 'הטוב, הרע והמכוער'. מכיוון שחיים לא רצה לפגוע באבא שלי, הוא ויתר על התפקיד, ומי שקיבל אותו היה לא אחר מאשר קלינט איסטווד. בין אבא שלי לבין חיים היה קשר עמוק מאוד, שנמשך עד יומו האחרון של אבי. היה להם הומור משלהם, שפה שהם פיתחו זה עם זה וגם מבחינה פוליטית הם היו די קרובים במחשבות. אבא שלי תמיד טען שיש לו רק שני חברים טובים: טומי לפיד וטופול".
הסרט הבינלאומי הראשון שבו השתתף טופול בתפקיד קטן היה "הטל צל ענק" (1966), בכיכובם של קירק דאגלס, פרנק סינטרה, ג'ון ויין ויול ברינר. הוא גילם בסרט את השייח' הערבי אבו אִבן קאדר.
חיים יסדר
ביוני 1965 החליט המפיק גיורא גודיק להעלות בתיאטרון אלהמברה את הגרסה העברית של המחזמר "כנר על הגג". מי שנבחר לגלם את טוביה החולב בהפקה המקומית היה בומבה צור, שהשתתף בהצגה כשנה וחצי עד שהוחלף בשמואל רודנסקי. "בומבה עשה את זה טוב, אבל כשראיתי את רודנסקי מגלם את טוביה, הבנתי שאני מאוהב בתפקיד הזה", סיפר טופול. "כשרודנסקי חלה, הזמינו אותי להחליף אותו".
חודשיים אחרי שנכנס לתפקיד, קיבל טופול טלפון מלונדון ובו בקשה שיגיע לאודישנים לתיאטרון להפקה בריטית של "כנר על הגג". “לא ידעתי אז אנגלית", סיפר. "כשהגעתי, הבוחנים היו המומים, כי הם לא חשבו שבחור צעיר בן 30 גילם את סאלח שבתי הקשיש. עשיתי את האודישן, שרתי את השירים והתקבלתי. כל הזמן הזה הייתי בטוח שהם ראו אותי מגלם את טוביה בהפקה של גודיק, אבל מתברר שהם לא ידעו על כך. הם קיבלו אותי בזכות התפקיד של סאלח שבתי".
במשך שנתיים כיכב טופול עם טוביה החולב בלונדון, בקצב של 400 הצגות בשנה. בהצגה האחרונה נכח הבמאי נורמן ג'ואיסון, שאמר לו שהוא רוצה ללהק אותו לתפקיד בסרט ההוליוודי העתיד להתחיל להצטלם בעוד כשנתיים. "חשבתי שהוא סתם מספר לי סיפורים, אבל הוא עמד במילה שלו", אמר טופול.
בסרט, על בסיס ספרו של שלום עליכם, לטוביה ולאשתו גולדה יש חמש בנות, כששלוש הגדולות ביניהן מעמידות אותו בפני דילמה: צייטל מאוהבת במוטל החייט העני והצעיר, הודל מתאהבת בפרצ'יק הסוציאליסט, שנאסר על ידי השלטונות ונשלח לסיביר, וחוה'לה מאוהבת בגוי רוסי נוצרי. בעוד טוביה מסכים שהשתיים הראשונות יינשאו, לחוה'לה הוא מסרב. היא נישאת בחשאי, והוא מנתק איתה את הקשר. במהלך הסרט מוצא צו גירוש נגד יהודי העיירה, וטוביה ומשפחתו מהגרים לארצות הברית.
הסרט יצא לאקרנים בנובמבר 1971, הפך לסנסציה והניב רווחים של יותר מ-83 מיליון דולר מהקרנות ברחבי העולם, כשהוא זוכה בשלושה פרסי אוסקר: לפסקול המקורי הטוב ביותר, לצילום הטוב ביותר ולמיקס הסאונד הטוב ביותר. כמו כן, הוא היה מועמד בעוד חמש קטגוריות, בהן לסרט הטוב ביותר, לבמאי הטוב ביותר, לשחקן הטוב ביותר (טופול) ולשחקן המשנה הטוב ביותר. על תפקידו בסרט זכה טופול גם בפרס גלובוס הזהב.
טופול מינף את ההצלחה העולמית של “כנר על הגג" וכיכב בהמשך בסדרות ובסרטים בינלאומיים רבים ("העין הציבורית", "ג'יימס בונד - לעינייך בלבד", "גלילאו" ו"פלאש גורדון"), הנחה תוכניות בידור ב-BBC ("זה טופול" ו"ישראל על פי טופול") ושיחק בשלל הצגות תיאטרון בבריטניה ובארצות הברית. בשנת 1997 גילם שוב את דמותו של טוביה החולב בהפקה הישראלית של "כנר על הגג".
לצד ההצלחה הבינלאומית הרבה - לא הזניח גם את הקריירה בישראל: ב-1971 כיכב בסרטו של אורי זוהר "התרנגול"; ב-1985 כיכב לצד אשתו גליה בסרטו של עודד קוטלר "רומן בהמשכים"; וב-1993, בימיה הראשונים של הטלוויזיה המסחרית, הגיש את התוכנית "חיים יסדר", שבה הגשים את חלומות הצופים.
כישוריו של טופול לא הסתכמו במשחק: הוא הקליט מספר אלבומי שירים (בין היתר היה הזמר הראשון שביצע את שירו של חנוך לוין "חייל של שוקולד") בארץ ובלונדון; הקריא סיפורי ילדים רבים ("בימבו ובימבה", "יוסי וענת", "שוליית הקוסם"); צייר דיוקנאות רבים, אייר ספרים ואף הוציא ב-1981 בארץ ובלונדון ספר אוטוביוגרפי בשם "חיים מספר על טופול".
גנדי שמאלני לעומתי
במקביל לקריירה המפוארת, טופול ניצל את כוכבותו ומעמדו הרם בארץ ובהוליווד כדי לסייע לישראל: אחרי מותו חשף בנו, עומר, כי אביו סייע למוסד במשימות בחו"ל והעביר מסמכים, וכי הוא ואיש המוסד צבי מלחין אף נסעו לבירה אירופית כדי להתקין מכשירי ציתות בשגרירות של מדינה ערבית.
אבל אם יש משהו שטופול היה גאה בו יותר מההצלחה הבינלאומית - הייתה זו פעילותו למען הקהילה: ב-1967 הוא יזם את הקמת ארגון הצדקה לילדים "וראייטי ישראל", שבו שימש כנשיא כבוד עשרות שנים, וכן כיהן כשגריר בינלאומי של וראייטי העולמי. "תוך כדי ‘כנר על הגג' בלונדון ב-1967, כמה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, צלצל אליי צבי זמיר, שהיה נספח צבאי בלונדון (לימים ראש המוסד - ד"פ)", סיפר טופול בריאיון.
“הוא אמר לי: ‘מבקשים בישראל לשלוח אמבולנסים מלונדון לישראל'. שאלתי את צבי: ‘מה לי ולאמבולנסים?'. הוא אמר: ‘עשינו תחקיר קטן, ובחצר האחורית של פורד עומדים 48 אמבולנסים, ואנחנו רוצים שאתה תעזור לנו לאתר מי אחראי על וראייטי לונדון, כי זה שייך ל'וראייטי'.
הרמתי טלפונים, ואז התברר לי שיש שני יהודים טובים שהם תורמים בווראייטי. צלצלתי אליהם וקראתי להם לבוא מיד לשגרירות. הם באו בלי לשאול למה, הצגנו בפניהם את הצורך שלנו באמבולנסים. הם אמרו: ‘אלה אמבולנסים שאנגלים תרמו לילדים אנגלים, אנחנו לא יכולים לקחת ולשלוח את זה למלחמה בישראל'.
ואז אחד מהם לקח נשימה ואמר: ‘אתה יודע מה? אם תקים וראייטי בישראל, אנחנו נמצא דרך לשלוח לכם את האמבולנסים'. הסכמתי, לחצנו יד, אבל בסוף לא יצאו שום אמבולנסים, כי פרצה מלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה עזבתי הכל ובאתי לישראל, אבל אחרי שישה ימים היא נגמרה, ונסעתי חזרה ללונדון.
"אני עושה את ההצגה הראשונה שם, הולך לחדר האיפור ורואה את החבר'ה היהודים האלה, והם אמרו לי: ‘אתה זוכר שלחצנו יד? נו, בבקשה, תקים וראייטי בישראל'. כך קם וראייטי בישראל ב-6 בנובמבר 1967. הם הביאו 100 חבר'ה, לאו דווקא יהודים, שכל אחד מהם נתן אז 1,000 שטרלינג, הון תועפות, וכך הגעתי להתעסק בילדים, זה נכנס ללב, למוח ולנשמה, ואי אפשר להיפרד מזה".
באחד מראיונות העבר שלו אמר טופול על פעילויותיו ההתנדבותיות: "הן בוחרות אותי, אני לא בוחר מה לעשות, הדברים בוחרים אותך". בפברואר 2000 היה מיוזמי הקמת עמותת "כפר נהר הירדן", יחד עם זוג הפילנתרופים האמריקאים מורי ומרילין גרנט וקטיה סיטרין, במטרה לעזור לילדים המתמודדים עם מחלות כרוניות ומחלות מסכנות חיים.
באוגוסט 2011 הוקם הכפר בגבעת אבני במועצה האזורית הגליל התחתון. "חיים ראה בכפר הזה מפעל חייו", סיפרה בעבר אביבה פטרבורג, חברת הוועד המנהל בעמותה וממייסדות הכפר. "הוא גילה מסירות אינסופית. זה היה הבייבי שלו. הוא הרגיש שבזה הוא ממלא את השליחות הגדולה בחייו. אין ספק שהוא אהב את המשחק, אבל הכפר היה המהות שלו. הוא רצה לתת מענה לכל הילדים.
זה היה הדבר החשוב ביותר לחיים אחרי המשפחה שלו, שתמיד הייתה במקום הראשון. כשהכפר הוקם, חיים היה מגיע באופן קבוע מביתו בתל אביב לוודא שהכל מתפקד כשורה. לא פעם, לא פעמיים ולא שלוש הזיל דמעה כשראה ילדים בפעילויות. הוא לא התנהג ככוכב בכפר, הוא היה חיים בגובה העיניים, חיים שעולה ומטפס עם הילדים על קיר טיפוס, רוקד ושר להם".
טופול, שהצליח להיות אהוב על כולם ומעולם לא שורבב שמו לפרובוקציה כלשהי, לא הסתיר מעולם את דעותיו הפוליטיות הימניות. "הוא אמר פעם שרחבעם זאבי שמאלני לעומתו", מספר בנו, עומר טופול. "אבא שלי היה סוציאליסט, זה החינוך שהוא קיבל מהבית. השיוך האידיאולוגי של המדינה בתקופה שבה הוא התחנך בנוער העובד היה קרוב יותר לברית המועצות מאשר לאמריקה. אם אגיד זאת בצורה עדינה: אבא חשב שהערבים מנסים להרוג אותנו ושהם יעשו כל מה שהם יכולים בשביל להשיג זאת. בדיעבד זה הוכיח את עצמו ב-7 באוקטובר".
עומר מספר כי אף שאביו היה מאוד משפחתי, הוא לא היה אבא שגרתי: "היה לנו סגנון חיים ייחודי וילדות שלא הייתה נורמלית בשום צורה. בימי השיא שלו היינו נוסעים פעמיים בשבוע מישראל לחו"ל וחוזרים, בתקופה שבה זה לא היה נפוץ כמו היום. בכל פעם שאבא נסע להתגורר לתקופה בחו"ל, היינו איתו, כל המשפחה, לאן שהוא הלך, ולפעמים גם הייתה מטפלת ומורה פרטית שנוסעת איתנו. הייתי ילד של תיאטרון, הכרתי את כל האספקטים של אחורי הקלעים וזה די הדהים אותי. אבא היה מאוד מצחיק, שטותניק גדול שלא מפספס שום הזדמנות לבדיחה או מעשה קונדס".
בשנת 1998 שיחק טופול בסרטיו האחרונים, "האומנת" ו"מעלית הזמן". ב-2003 צילם סרט דוקומנטרי ("Great People Of The Bible") שבישר על סוף הקריירה הקולנועית שלו. "הוא ידע מתי לפרוש", אומר עומר. "אבא כבר היה אדם מבוגר, היה לו קשה ללמוד טקסטים בעל פה, ומחלת האלצהיימר שהחלה להתפתח אצלו לא עזרה בכך.
לא קל לראות את אחד ההורים שלך נובל לך מול הפנים ואין לך מה לעשות בנידון. בהתחלה הוא הצליח להסתיר את האלצהיימר, בכל זאת, הוא היה שחקן, אבל לאט-לאט זה החמיר. מה שעשינו בעיקר היה לאחוז את ידו, לתמוך בו, לעזור לו".
התרעות פיקוד העורף